אדם וטבע- זכויות מול אחריות

מני גל, תמורה
דפי לימוד
מזון למחשבה, משמריות- מחוייבות לבריאה, נושאים סביבתיים, פליאה והתבוננות, תרבות הצריכה

א לַמְנַצֵּחַ עַל-הַגִּתִּית, מִזְמוֹר לְדָוִד. ב ה' אֲדֹנֵינוּ, מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל-הַשָּׁמָיִם. ג מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ-עֹז, לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ, לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם. ד כִּי-אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ, מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיך, יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה. ה מָה-אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ, וּבֶן-אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ. ו וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים, וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. ז תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ, כֹּל שַׁתָּה תַחַת-רַגְלָיו. ח צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם, וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי. ט צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם, עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים. י ה' אֲדֹנֵינוּ, מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ.
תהלים פרק ח

אדם, עולם ואלוהים:

א. מהם סוגי הקשרים בין האדם, הטבע ואלוהים, המתוארים בפרק?

ב. האם מערכת הקשרים המתוארת בפרק אינה מאפשרת שמירה על הטבע?

ג. מה בכל זאת בעייתי במודל זה מנקודת ראות מודרנית?

מתוך 'האדם והטבע' – אהרן דוד גורדון

כל מה שהאדם מתפתח יותר, כל מה שהרגשתו והכרתו מוסיפות להתעמק ולהתרחב ואוצר ידיעותיו להתעשר, יותר הוא זקוק להתדבקות בלתי אמצעית בתוך הטבע. ליניקה בלתי אמצעית מתוך ההוויה העולמית. האדם הטבעי, הפרא, אוכל מן המוכן בין בחומר ובין ברוח. הוא אינו מוציא הרבה ואינו זקוק להכנסה מרובה. לא כן האדם בן התרבות החושב והמרגיש. הוא אינו מסתפק במה שמוכן ודורש רק לקיחה או תפישה, אלא שהוא שואף לברוא מה שאינו מוכן; הוא אינו מסתפק במה שמגולה, אלא הוא מבקש לחדור לתוך מצפוני הטבע ולראות את הנעלם ממנו. מצד אחד, הוא סוקר ומסתכל, בוחן ובודק, מנתח ומרכיב, חוקר ודורש–מבקש לדעת פרטי כל הדברים. ומצד אחר להשיג מה שהוא יותר על הפרטים ועל הסכום הכולל שלהם – את ההרמוניה העולמית, את האמת העולמית – את חיי העולם. הוא מוציא הרבה, הוא מבזבז הרבה 'אור', ובהכרח עליו להכניס הרבה, בהכרח הוא זקוק לזרם שאינו פוסק, מתחדש ומתגבר של 'שמן למאור'.

ובפועל אתה רואה ממש ההפך מזה. רואה אתה, כי האדם במידה שהוא לוקח יותר מן הטבע, הוא הולך ומתרחק ומתעלם ממנו; במידה שחייו מתעשרים, מתרחבים ומתעמקים הוא הולך ובונה לו חיץ יותר ויותר עבה בינו ובין הטבע, הולך ומצטמצם ומתכווץ בתוך חומותיו כצב הזה בתוך שריונו, עד כי כבר הורגל לחשוב למכשול ראשון, כי חיים לחוד וטבע לחוד. רואה אתה, כי גם המדע, המבקש את אורו הנגלה של הטבע, גם האמנות, המבקשת את אורו הגנוז – שניהם אינם מכריחים את האדם ואינם מצווים עליו בהחלט, במפגיע, לצאת מתוך קליפתו, לבקש את המרחב, לבקש חיי עולם; שניהם כאילו מבקשים לצמצם את הטבע ולדחוק אותו – זה לתוך חדרי העבודה והדרישה המדעית, וזו לתוך חדרי המשכית – ולעקור את שרשי נשמת האדם האחרונים מתוך הטבע. לכל היותר הם מזמינים את האדם (ובצורה זו ממילא יש בהזמנתם מעין לעג נסתר) לצאת לפרקים, לעתים קרובות או רחוקות, יציאת עראי אל הטבע לבקש תורה מפיהו, להסתכל בו ו'ליהנות' ממנו.
א.ד.גורדון, האדם והטבע עט

האדם המודרני והטבע:

א. מה הפרדוקס הקשור ביחסו של האדם המודרני לטבע?

ב. מה הפגם ביחסם של המדע ושל האמנות לטבע?

ג. האם הפתרון האידיאלי לבעיות אלה היא החזרה לאורח חיים פרימיטיבי?

ד. האדם המודרני 'מבזבז הרבה אור'. למה יכולה להיות הכוונה?

ה. מה תפקיד ה'קליפה' בחייו של האדם המודרני?

ו. יחסי בעלות ושליטה של האדם אל הטבע חוסמים מילוי צורך מאד בסיסי של האדם, על פי גורדון. באיזה צורך מדובר, והאם קביעה זו נראית לכם נכונה?

היחס אל הטבע – הרב אלישע אבינר

בשבוע שעבר עסקנו במשנה בפרקי אבות העוסקת ביחס לטבע (אבות ג, ז)

רבי שמעון (יש גורסים: רבי יעקב) אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: 'מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה' – מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.

יש שהסיקו ממשנה זו על יחסם השלילי של חז"ל כלפי הטבע, על חוסר רגישותם לצומח ולנוי הטבעי. ביררנו בהרחבה שהבנה זו מוטעית.

נשלים את הדברים מתוך עיון במאמר שכתב מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל סביב משנה זו. המאמר נקרא "נויו של אילן". הרב צבי יהודה מבאר שאין חז"ל שוללים את הקשר אל הטבע ואת ההתפעלות ממנו. אדרבה, קשר זה הוא ברוך, אבל בתנאי שאין הוא מנותק מהתורה. מתוך תורה, ודרך התורה, מתגלה ערכו האלוקי של הטבע: "מתוך שפע התורה תופס האדם את גילויו של נוי זה, 'מה נאה אילן זה', המופיע כולו בתוכה ועל ידה". הביקורת של משנתנו מכוונת כלפי מי ש"מפסיק", כלומר: מנתק, בין התורה לטבע. "בהפסקת חיוניותו ממקור שפע זה (של התורה), מסתלפת פנייתו הנפרדת אל אותו הנוי מחוסר החיים".

ביאור: האדם זקוק למזון רוחני כשם שהוא זקוק למזון גשמי. המזון הרוחני מחיה אותו, את רוחו ואת נפשו – רוח חיים ממלא אותו. ככל שפוגש האדם יותר מקורות תזונה רוחניים, כך הוא יותר "חי", חייו הרוחניים הם יותר בריאים ויותר טהורים. מפגשים שאינם מעניקים לו מנות חיים רוחניים, הם מפגשים "מתים".

מה דינו של המפגש עם הטבע? עונה משנתנו: אם המפגש עם נויו של האילן והצומח מחובר מבחינה רעיונית עם התורה והאמונה, אם אדם מגלה את אלוקים בטבע, ופורצת מפיו ברכה לה' ריבון כל העולמים, אזי שפע חיים זורם באדם. אבל אם המפגש שלו עם הטבע, מנותק מהתורה, אזי הוא פוגש "נוי מחוסר חיים" ומאבד מנות חיים. בלשונם של חז"ל: "מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו".

(הרב אלישע אבינר, היחס אל הטבע (ב), מתוך: אתר ישיבת ההסדר ברכת משה)

הטבע כמעניק מזון רוחני לאדם:

א. הרעיון שמתוך התורה מתגלה ערכו האלוהי של הטבע, וכי מי שמנתק את הקשר בין תורה לטבע מנתק את מקור החיוניות של הטבע עבור האדם, רעיון זה הוא רעיון דתי. האם ניתן לנסח מקבילה חילונית לרעיון זה?

ב. איזה מזון רוחני מעניק הטבע במפגשו עם האדם?

ג. איך נראה לכם הרעיון שהקשר של האדם עם הוטבע הוא ברוך, אך רק בתנאי שאין הוא מנותק מהתורה?

ד. היש לכם רעיון אחר כיצד להבין את חז"ל האומרים: ,… מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו…,?

'לחשי ההויה' לרב קוק

תִּלְחַשׁ לִי סוֹד הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ:

חַיִּים לִי יֵשׁ, קַח נָא, קַח!

אִם יֵשׁ לְךָ לֵב, וּבַלֵּב דָּם,

שֶׁרַעַל יֵאוּשׁ לֹא זִהֲמַהוּ.

וְאִם לִבָּתְךָ עֲרֵלָה

ויָפְיִי לֹא יַקְסִימְךָ,

סוּרָה מֶנִּי, סוּרָה, הֲרֵינִי לְךָ אֲסוּרָה.

ודוֹר יָקוּם וָחַי, יָשִׁיר לְיֹפִי וְחַיִּים,

ועֶדְנָה בְּלִי דַי יִינַק מִטַּל שָׁמַיִם.

אִם כָּל צִפְצוּף עָדִין,

כָּל יֹפִי חַי, לֹא הֲדַר שִׁירַת קֹדֶשׁ

אַךְ זֶרֶם אֵשׁ זָרָה בְּךָ יעוֹרֵרוּ,

סוּרָה מֶנִּי, סוּרָה, הֲרֵינִי לְךָ אֲסוּרָה.

וּמֵהֲדַר כַּרְמֶל ושָׁרוֹן שִׁפְעַת רָזֵי הַהֲוָיָה

תַּקְשִׁיב אֹזֶן עַם חַי,

וּמֵעֵדֶן שִׁירָה וִיפִי חַיִּים אוֹר קֹדֶשׁ יִמָּלֵא,

וְהַהֲוָיָה כֻּלָּהּ לוֹ תְּדוֹבֵב:

בְּחִירִי, הֲרֵינִי לְךָ מֻתֶּרֶת.
הרב אברהם קוק, לחשי ההוויה, תרע"ב

הרב קוק כמשורר:

א. הרב קוק, אדם דתי, כותב שיר, שפרט למילה 'קֹדֶשׁ' אין בו חיבור ישיר לטקסטים דתיים. כיצד ניתן להסביר זאת?

ב. מה הקשר בין המילים 'הוויה', 'חיים', 'עולם', 'אלוהים'?

ג. מה יכולה להיות אותה 'אש זרה', שהרב קוק אומר כי אסור שהטבע יעורר במתבונן בו?

מתוך 'אמנת כדור הארץ'

ביתנו, כדור הארץ

האנושות הינה חלק מעולם המשתנה בקצב מסחרר. ביתנו, כדור הארץ, מתהדר בקהילה ייחודית של יצורים חיים. כוחות הטבע הופכים את הקיום להרפתקה תובענית ולא ודאית, אך כדור הארץ יצר את התנאים ההכרחיים להתפתחות החיים. כושר עמידותה של קהילת החיים וטובת האנושות תלויים ביכולתנו לשמור על סביבת חיים שתהיה בריאה – כזאת שתכלול את כל המערכות האקולוגיות, את מגוון הצמחייה, ובעלי החיים, את האדמות הפוריות, המים הטהורים ואת האוויר הצח. משאביו המוגבלים של כדור הארץ חייבים להוות דאגה המשותפת לכל בני אנוש. שימור המגוון שבכדור הארץ, יופיו וחיותו הינם בגדר אמנה קדושה.

מצב כדור הארץ

דפוסי הצריכה והיצור השגורים גורמים להרס סביבתי, להתמעטות המשאבים ולהכחדה המונית של מינים רבים. הקהילות נחלשות. אין חלוקה שווה של פירות הקידמה והפער בין העשיר לעני רק גדל. חוסר צדק, עוני, בורות וסכסוכים אלימים מתרחשים כל העת ומביאים עמם סבל רב. גידול תקדימי של אוכלוסיית העולם העמיס קשיים על המערכות הסביבתיות והחברתיות. קיים איום ממשי על עצם יסודותיו של הביטחון העולמי. מגמות אלה הינן מסוכנות אך אינן מחויבות המציאות.

(מתוך אמנת כדור הארץ, מפורסם באתר: The Earth Charter Initiative)

רלוונטיות אקטואלית

א. מדוע האמנה נקראת כאן 'אמנה קדושה'? האם זה שימוש מוצדק במילה 'קודש' או 'קדושה'?

ב. האם השמירה על כדור הארץ היא מטרה פרקטית בלבד?

ג. מה הקשר בין מצבו הפיסי של כדור הארץ לבין המערכות החברתיות שיצר האדם כדי לנהל את חייו בקרב אחיו?

אִשָׁה קְטַנָּה – דליה רביקוביץ'

אִשָּׁה קְטַנָּה עָשְׂתָה לָהּ לְעֶרֶשׂ

אֶת כַּדּוּר הָאָרֶץ

הַכַּדּוּר הַגָּדוֹל.

וְלֹא נֶעֱלַם מִכַּדּוּר הָאָרֶץ

כִּי אִשָּׁה קְטַנָּה

נָחָה עַל גַּבּוֹ.

וְהוּא צִמַּח עֲשָׂבִים אֶל חֵיקָהּ

וְכָרַךְ אֶת גּוּפָהּ בְּגִבְעוֹלִים.

וְהוּא נָשָׂא אוֹתָהּ כְּשֶׁאִתּוֹ

הָרִים וּבְקָעוֹת

אֲרָצוֹת וְיַמִּים.

וְזוֹ הָאִשָּׁה הָיְתָה מְלַחֶשֶׁת:

כַּדּוּר הָאָרֶץ – עֶרֶשׂ שֶׁלִּי,

כַּדּוּר הָאָרֶץ – פְּלָגִים וּנְחָלִים

וְיַמִּים גּוֹעֲשִׁים וְאַף גַּם אֲנִי.

הִנֵּה אֲנִי שָׁטָה כְּבַת סַפָּנִים

וכַדּוּר הָאָרֶץ הָיָה לִי סִירָה,

נְחִיל כּוֹכָבִים כִּנְחִיל דְּבוֹרִים

הוֹמִים סָבִיב לְכַדּוּר הָאָרֶץ.

כַּדּוּר הָאָרֶץ דָּבַק אֶל בִּטְנִי

יָדַי צוֹמְחוֹת כִּפְרָחִים מִן הָאָרֶץ,

וְעַל פְּנֵי הַכַּדּוּר הֶעָצוּם הַזֶּה

בָּאָה חֶדְוָה בְּכָל אֲבָרַי.

אִשָּׁה קְטַנָּה עָשְׂתָה לָהּ לְעֶרֶשׂ

אֶת כַּדּוּר הָאָרֶץ

הַכַּדּוּר הַגָּדוֹל.

וְלֹא נֶעֱלַם מִכַּדּוּר הָאָרֶץ

כִּי אִשָּׁה קְטַנָּה

נָחָה עַל גַּבּוֹ.
דליה רביקוביץ', אשה קטנה, אהבת תפוח הזהב, ספריית פועלים 1963