חשיבות הטיול השנתי והיציאה אל הטבע

חחשיבות הטיול והיציאה לטבע במערכת החינוך

[המאמר מוקדש לזכרו של נועם מאירסון הי"ד]

חלק א'

מבוא

היציאה לשטח, הסיור או הטיול, אשר הפכו לדרך מיוחדת של בילוי לרבבות משפחות ובני נוער בארץ, דורשת התבוננות מעמיקה.
עולה התמיהה, מהו הגורם הפנימי השולח אנשים מבתיהם להלך במרחבי הארץ, לעיתים בחום כבד או בקור וגשם, לעיתים, בתנאי לינת שטח בשק שינה על אדמה קשה?
כמו כן, יש להתבונן על סגנונות הטיול השונים ולשאול. האם טיול של בילוי דינו כסיור לימודי? האם טיול של מנוחה והבראה הרי הוא כטיול הכולל מאמץ גדול?
אנו מוצאים בדבריהם של חכמי ישראל על הטיול, שהם רואים ביציאה לשטח ולטבע, מספר אופנים אשר ניתן לדרגם ע"פ רמת השפעתם על האדם.
האופן הראשון – יציאה לטבע על מנת להבריא, לנוח, לחזק את הגוף או את הנפש. המפגש עם הטבע מבריא את המטייל, מיישר את המידות, מנטרל ומבטל כעסים ודאגות. ומאפשר למטייל לשוב לחיים החברתיים טהור יותר ומאוזן יותר.
האופן השני – היציאה לטבע מטביעה חותם על המטייל בהיבט המוסרי. הטבע מלמד את המטייל מוסר ומידות טובות. המטייל חווה מפגש ישיר עם תופעות שונות המשפיעות על אישיותו ובונות אותה. אך בתנאי, שייתן דעתו על הסובב אותו ויקשיב היטב ל"שיעור" שהטבע מלמד לו; במה שהוא חווה פיזית בגופו ממש, בחוויותיו הויזואליות והשמיעתיות, במפגש עם צמחים או בעלי חיים ובמפגש עם השטח הגיאוגרפי והשפעתו הנפשית על המטייל.
האופן השלישי – המפגש עם הטבע מביא את המטייל לתובנות רוחניות עמוקות, המלמדות אותו על הבורא. הטבע משמש כשער לעולם רוחני עמוק, המפגיש את המטייל עם הרצון האלוקי, עם ההשגחה האלוקית ועם החכמה האלוקית המתגלים בטבע.
האופן הרביעי – היציאה לטבע מחברת את המטייל עם ארצו. המטייל בשבילי הארץ חש קשר עמוק יותר לארץ ולנופיה.
על אף כל האמור עד כה, יש להיזהר מיציאה לטבע שענינה רק חיפוש אחרי חוויות וריגושים. או גרוע מכך, יציאה לטבע על מנת "להעביר את זמן" ולבטלו בחבורה. או אף גרוע יותר, יציאה לטבע, פגיעה בו והריסתו, כחלק מ"החוויה"… כל אלו פסולים מכל וכל.

הפגישה עם הטבע

הפגישה עם הטבע טובה לגוף ולנפש   הרמה הבסיסית של הפגישה עם הטבע, היא הפגישה המתקנת ומבריאה את הגוף, עצם ההליכה בטבע ונשימת האוויר הצח מועילים לבריאות האדם. בדרך זו הדריך אותנו הרב קוק: "אם כשהאדם הרחיב צורכו בכל עניניו, והרבה להשתמש בכל ענינים מורכבים שהמציא בעמלו והמצאותיו, מכל מקום ראוי שיזכר תמיד כי ראוי להתקרב לעצם הטבע, ולהרגיל עצמו להיות חי עמו… והחינוך הזה יועיל הרבה לבריאות הגוף…"[1] 
בנוסף לכך, היציאה לטבע מועילה לבריאות הנפש, ומתוך כך מבריאה גם את הגוף. עצם המפגש עם האיזון הקיים בטבע, מעורר את האיזון הטבעי הקיים באדם, כפי שמלמד הרב קוק: "בתגרת יד החברה האנושית, התרחק האדם מרגשות הטבע הטהורים ונעכרה גם כן דעתו. על כן המידה שתשיבהו אל ישוב דעתו הטבעית היא הקורת רוח הכללית המשותפת שימצא האדם בטבע… קול זמרת הצפרים… מראה הדר הכרמל והשרון בפרחיהם הנחמדים, ריח השושנים וכל פרי חמד אשר בגן ד' … אלה הם משיבין את דעתו אל הטבעיות…"[2]  השבת הנפש אל הטבעיות בריאות היא גם לגוף, שהרי הבריאות הגופנית קשורה ונובעת מבריאות הנפש.
אשר על כן, לא יפתיע אותנו לשמוע, שכשהיה הרב צבי יהודה זצ"ל בחו"ל, נהג לצאת יום בשבוע לסיור, מצד התועלת הבריאותית והפגישה עם נפלאות הבורא.[3] 

תיקון המידות ע"י היציאה לטבע   לא רק הבראת הגוף והנפש יש ביציאה לטבע. הטבע הוא גם מורה גדול למוסר ולתיקון המידות כפי שמלמדנו רבי יוסף אלבו: "שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: כל האומר פרק שירה בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ואין הכונה על ההגיה והצפצוף בפה, אלא על מחשבת הלב, כמו: אמרתי אני בלבי (קהלת ב'). והמחשבה היא שיסתכל כי מכל אחד מן הנבראים הנראים לעין, יש ליקח ראיה על איזו מדה טובה או מוסר השכל או דבר חכמת בינה…[4]
א"ר חייא, מאי דכתיב: מלפנו מבהמות ארץ. זו פרדה שכורעת וּמַשְתֶנֶת, ומעוף השמים יְחַכְּמנו. זה תרנגול שמפייס ואחר כך בועל. אמר רבי יוחנן: אלמלי לא נתנה תורה לישראל, למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה (עירובין פרק י' דף ק' ע"ב)"[5]  
אם כן, עלינו להתבונן וללמוד מוסר וחכמה מהטבע ככל יכולתנו.
בנין האמונה והעמקתה   ההתבוננות בטבע בונה ומחזקת באדם את אמונתו. וכך כתב הרב קוק: "צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין – דרך השער. השער הוא האלהות המתגלה בעולם, בעולם בכל יפיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות…"[6]. 
וכבר לימדנו הרמב"ם: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו. בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: צמאה נפשי לאלהים לאל חי. וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו וירא ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. כמו שאמר דוד: כי אראה שמיך וגו' מה אנוש כי תזכרנו וגו'. ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם. כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם".[7]
ומוסיף הרמב"ם: "בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם וכיוצא בו ויראה חכמתו של הקב"ה בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא, ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו…"[8]. 
אם כן, חובה עלינו לצאת לטבע ולהתבונן בנפלאות הבורא, כדי להתקרב אליו [9]  . חובה זו הדגיש רבנו בחיי: "הבחינה בברואים והבאת ראיה מהם לחכמת הבורא ית' אנו חייבין בה מן המושכל ומן הכתוב ומן הקבלה".[10]
בראיה פנימית יותר, סבור רבי אליהו די וידאש, בעל ראשית חכמה, שיש להעמיק בכל פרט ופרט בבריאה: "צריך להסתכל ולדעת כי כפי הנתיב שעל ידו נבראו, כך יורה בחינתה וצורתה.
כמו השושנה שיש לה שלשה עשר עלין וחמשה עלין תקיפין, כדפרש רשב"י ז"ל (בראשית א, א) צריך להבין ולהסתכל בחכמה האלהית שבראה בכח נתיב פלוני ומפני כך חייב יציאת פעולתה בכך עלין. ויש שושנה שבה חמשה עלין, כדפרשו בתקונים (עא, א) המורה על חמש אותיות אלהים כדפרש רשב"י שם…
 ויש עוד דברים בעניין הבחינה כאשר יבחין ויש בענייני פרטי העולם ימצאם כולם רומזים לעניינים עליונים ואין צריך להאריך בהם… ".[11] 
ועוד מרחיב ומדגים שיש להקשיב לרעם, [12]  ולקולות שמשמיעות החיות וללמוד מהם, ולהיות מוכנים לקבל מהם את ההשפעה הרצויה. [13]
כך גם מלמדנו הרב צבי ישראל טאו: "הרבה יש ללמוד מסדרי ההנהגה האלוקית בבריאה בכללה לסדרי ההנהגה האלוקית באנושות, ובאומה הישראלית בפרט. באיוב אומר אליהוא: 'מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו' כוונת דבריו – לומר שחכמה יתרה יש באדם על בעלי החיים. אולם יש להסביר שכוונת הפסוק היא ללמדנו שיש להתבונן בחכמה הגדולה הנסתרת בעניינים הטבעיים, וללמוד ממנה לתהליכים העוברים על האדם בכלל ועל האומה הישראלית בפרט. יש מקום איפה, להתבונן בתהליכים הטבעיים המתרחשים בעולם הטבע על מנת ללמוד מהם לסדרי גאולת ישראל".[14]  מרחיב הרב טאו להסביר את התופעות הטבעיות העוברות על הפרפר על פי המחקר המדעי, ומשווה אותן לתהליכי גאולת ישראל: "אנשי האמונה שבדור יודעים הם שכשם שכל שלבי ההתפתחות והנסיגה של הפרפר לא במקרה הם נעשים…כך גם בבניינה של כנסת ישראל"…[15]

מפגש נכון עם הטבע ע"י התורה   עם כל זאת, אין ספק שההתבוננות בטבע אינה מהווה תחליף ללימוד התורה. מתוך לימוד התורה ניתן להתבונן ולהכיר את כבוד מלכותו המופיע בטבע. על ההכנה הרוחנית והלימודית הנצרכת להבנת המשמעויות שבטבע, לימד אותנו הרב קוק: "שכל המאורעות שבעולם, כל היצורים, כל מעשיהם וכל פרטי עניניהם, טבעיהם, תכונותיהם, מדותיהם , ארחות חייהם, החמריים וקל וחומר הרוחניים, הכל הוא תמצית מההופעה של כללות ההויה, ויש הכנה בשכל ובכח ההשערה הרוחנית למצוא את השרשים במקורם…התכלית האחרונה של כל ההויה כולה הוא ג י ל ו י א ו ר  ד'… ואז יהיה העילוי של כל ההויה כולה זורח בכל פרט ופרט בפני עצמו… והכל מלא אור ד' וכבודו…"[16]. 

לכן ממליץ הרב קוק: "אם תרצה, בן אדם הסתכל באור השכינה בכל היקום, הסתכל בעדן החיים השמימיים, איך הם מתפלשים בכל פינה וזוית שבחיים…התבונן בפלאי היצירה, בחיי האלוהות שלהם לא בתור איזו תכנית כהה שממרחקים מציגים נגד עיניך, כי אם דע את המציאות שאתה חי בה" [17].  וקובע: "מתגלה האור האלוקי … בכל אורחות החיים, בכל חיי כל חי, ובכל סדרי תבל, במשטרי העמים ובמהלכי הרוח אשר לאדם בכלל…"[18].  "בכל בריה רואים את מסקנת החיים של שטח רחב מאד, של עומק ורום גדול ונעלה … "[19].
יש לדעת: "כל הכשרונות הנפלאים הנמצאים בבעלי חיים, שלפעמים אנו משתוממים עליהם, והאדם לא יוכל להגיע להם ולחקותם כי אם אחרי למוד גדול וארוך… הם באים אליהם מפנ י שכל מדרגות בעלי החיים למיניהם, אורות החיים  שלהם הם שברים של  נ ש מ ה ג ד ו ל ה  ע ל י ו נ ה  מלאה חכמה וכשרון שנתחלקה לסעיפים רבים"[20]. 

היציאה לטבע בתשובה לשאלה הלכתית   הרב עובדיה יוסף שליט"א מנמק את תשובתו לשאלה שנשאל ע"פ העקרון שלמדנו [21] , ומביא דוגמאות מגדולי ישראל בענין:
"נשאלתי אם יש איזה נדנוד איסור לבקר בגן החיות ולהסתכל בחיות ובעופות הנמצאים שם. או אין בזה שום קפידא.
הא ודאי שאין בזה שום נדנוד אסור. כיון שמכוין להסתכל בעולמו של הקב"ה ולברך בשם ה'.
וכן כשמתכוין לדעת ולהכיר החיות וטבעיהם להבין דברי חכמים וחידותם, והלכותיהם שהובאו במס' כלאים (פ"ח) ושאר דוכתי. (וע' חולין נז:)…
 החיד"א ז"ל עצמו במדבר קדימות (מע' ב אות כב) סיפר, שביקר בגן החיות שבלונדון, וראה שם חיות משונות, ונשר יפה מאד בן מאה שנה, ועוד כמה מיני חיות מאמריקא. (וע"ע שם בהשמטות). וכן בספרו מעגל טוב השלם כ"כ באורך וברוחב יותר. ע"ש. ולא חשש כלל לכל הפוסקים הנ"ל. אלא ודאי דבחיות גופן לכולי עלמא משרא שרי, שמתוך כך יכיר גדולתו יתברך ככתוב מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית וכו'… והן עתה ראיתי בס' לקט יושר לתלמיד מהרא"י (בחאו"ח עמוד סו), שאמר מהרא"י שלא ראה ארי מימיו, לכן הלך בשבת לראות שני אריות שהובאו שם. הרי לפנינו מעשה רב מהגאון מהרא"י להקל.
וכן שמענו על כמה גדולים חקרי לב חסידים ואנשי מעשה שעשו מעשה בעצמם לבקר בגן החיות, ויש להם על מה שיסמוכו, שכן נראה עיקר להלכה.
 והמחמיר יחמיר לעצמו, והשואל מורים לו היתר, שהכל לשם שמים. וכמ"ש בכל דרכיך דעהו וכו' " [22]. 

לכן אומר הרב קוק: "כמה נואלו האנשים שאינם מסתכלים בפליאות הטבע וחוקותיו בגודל מעשה אלוקים שבעולם.
 באין בסיס של השקפה חומרית גדולה ועשירה, ההשקפה האצילית מטשטשת. כל החוצפה והכפירה באה לעולם לתבוע את עלבון החומר מבעלי הצורה המפריזים, העושים עוול להחומר בבטלם וברודפם אותו בין בצדו המעשי בין בצידו העיוני.
וכל המטפלים בחומר ביושר ובצדק, בין הנותנים חלק הגון לגוף ולתביעותיו, לחברה ולתביעותיה וצרכיה הארציים, בין המיחדים זמן להסתכלות מדעית בכל ערכי החומר, בארץ ובשמים וכל אשר בם, בהיות עינם וליבם אל הרוח והנשמה העליונה מכל, הם מביאים את ברכת האושר והשלום בעולם, והם הם הנם החיל אשר נגע אלוקים בלבם, בוני חרבות, ומשובבי נתיבות" [23]. 

__________________________________________________________

הערות

1  עין אי"ה ברכות מ' עמוד 181 אות כז
2   שם דף נז' עמוד 297 באמצע פסקה קיא
3 "צמח צבי" אגרת סב'. הוצאה שניה התשנ"ז
4   ספר העקרים מאמר ג' פרק א' עמ' רנה, הוצאת מישור תשנ"ה.
5  שם עמ' רנד.
6   אורות עמ' קיט, הוצאת מוסד הרב קוק.
7   יד החזקה – הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה ב' רמב"ם פרנקל.
8   בהלכות יסודי התורה פרק ד' יב פרנקל.
9  בדברי ר' צדוק הכהן מלובלין: "ואומרים בשם הרבי ר' בינם זצוק"ל שפירש, שאמר לעולמו 'די', שמזה יספיק שיכיר הנברא מלכותו ית"ש. והוא, כי תכלית מכוון הבריאה, שיכיר האדם מלכותו, ומכל מה שנברא יכול ללמוד. וכמו שאמרו (עירובין ק ע"ב), אלמלי לא נתנה תורה, היינו למדין צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה וכו'. והיה העולם מרחיב והולך שיוכלו להכיר יותר מלכותו, עד שא"ל הקב"ה שאין צריכין להתפשט יותר, כי יש די בהבריאה שנברא עד היום להכרת כבוד מלכותו יתברך.
והנה, אברהם אבינו עליו השלום היה הראשון שהתחיל להכיר אלהותו ית' בעולם, והסתכל בבריאה וממנה למד.יצחק ויעקב הכירו אלהותו ית' מכל הבריאה, וזה שנאמר, וארא אל וגו', באל שדי. כי בזה השם נגמר הבריאה להיות ממנה הכרת מלכותו ".
ובספר מאור ושמש: "וכל מי שרוצה לבא להשגות אלהות ישיג חכמת אלהותו יתברך שמו מכל הברואים שבעולם ואפילו מבריה קטנה שבקטנות שבעולם יוכל לראות ממנו חכמת אלהותו יתברך שמו. וממילא כשיסתכל האדם בחכמת אלהות שבכל הברואים שבעולם שכולם בחכמת אלהותו נבראו והם חיים וקיימים בחכמתו ית"ש שנתן חיות להיות להם קיום בעולם ועל ידי זה יוכל לבא לחכמה עילאה להיות דבוק בהחכמה עילאה ולמשוך משם כל השפעות טובות".
10  ספר חובת הלבבות שער שני שער הבחינה – פרק ב'
11  ראשית חכמה שער האהבה פרק חמישי, עמוד תלה הוצאת המכון למחקר ולהפצת ספרי מוסר ותורת החסידות "אור המוסר".
12   שער היראה פרק יא עמוד רה.
13  שער היראה פרק יא עמוד רו.
14  אמונת עתנו חלק א' עמוד נח
15  בספר "לאמונת עתנו" חלק א' עמ' סה
16  אוה"ק ב' עמ' שצד'
17  אוה"ק א' עמ' פג'.
18  אוה"ק א' עמ' קנה'.
19  אוה"ק ב' עמ' שנז'.
20 שם עמ' שנח'.
21  וראה עוד בענין ההלכתי, לקמן בתשובת ר' משה פינשטיין לענין מצות סוכה
22  בשו"ת יביע אומר חלק ד-או"ח סימן כ
 

הרב דוד אביחיל, הקים את הישיבה התיכונית הסביבתי במצפה רמון ועמד בראשה במשך 17 שנה, כיום מלמד במכון מאיר ומכללת בית וגן ומשמש כראש ישיבת רמות בירושלים.