טו בשבט – שורשים ודאגה לאומית

שורשים ודאגה עולמית

מיכל ברגמן

רבות הן ההשוואות בין אדם לאילן, וטוב לשוב ולהזכיר אותן בטו בשבט.
נקרא-נא את דברי המשנה:

רבי אלעזר בן עזריה היה אומר:
כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? – לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו;
אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? – לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, שנאמר: 'וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם'.

אבות פרק ג, משנה יז

מי מאתנו לא שואף להידמות לעץ הרענן והשורשי, שיכול לרוחות החזקות כי הוא יודע היטב מיהו וכי הוא נטוע באדמתו?

טו בשבט והיחס היהודי לעצים מזמינים אותנו להרהר בשורשים שלנו: בעולם שהופך לכפר גלובאלי, כשתרבות אמריקאית הופכת לתרבות שלטת, נוכל לעצור לרגע ולהביט על האדמה והשורשים בהם אנו נטועים – מהם השורשים שלנו? מהי התרבות המייחדת אותנו? כיצד אנו שומרים עליה מפני רוחות הגלובליזציה העזות?

איזה נוף ואיזו סביבה הם חלק מזהותנו – אלו מקומות מעוררים בנו זיכרונות, לאלו מקומות נבקש להביא את צאצאינו כשהם יכתבו את עבודת השורשים שלהם? לאיזו קהילה אנו משתייכים ואלו קשרים אנושיים אנו יוצרים בינינו לבין בני אדם בסביבתנו?

טו בשבט הופך בהדרגה ל-'יום שמירת כדור הארץ היהודי'. ביום זה נוכל לחוות את המתח בין המקומי והשורשי לעולמי: מחד, כולנו, כל תושבי כדור הארץ, באותה הסירה – המסת קרחונים, כריתת יערות-עד ופליטת גזי חממה משפיעים על כולנו לרעה.
כמאמר המדרש:

תני [למד] רבי שמעון בן יוחאי: משל לבני אדם שהיו נתונין בספינה ונטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: למה אתה עושה כן? אמר להן: מה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח? אמרו לו: מפני שאתה מציף עלינו את הספינה.

ויקרא רבה, פרשה ד, ו

מנגד, הן חגיגות טו בשבט והן שמירת הסביבה מכוונות לקיימות מקומית – לשורשים שלנו, לסביבתנו הקרובה, לנוף ארצנו ולמעשה הסביבתי – להיות לעץ שמעשיו מרובים מחכמתו; לעץ שאינו חש את הניכור המערבי, והוא חלק מקהילה, מ-'יער אנושי'.
הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) כתב על כך:

אחד ממקורות הסבל הבסיסיים של האדם המודרני הוא חוסר ההשתייכות החברתית. הבדידות האישית שמרגישים רבים, והרגשת הניכור הכללית של בני האדם בזמן הזה, הן ביטויים לכך שהאדם הפסיק להיות 'נטוע באדמה'.

כיום, רוב ההשתייכויות החברתיות הקיימות אינן מהותיות אלא פרקטיות בלבד. אנשים מתאגדים בקבוצות כדי לשמור על אינטרסים משותפים, אבל זהו שיוך כמעט מקצועי; הם אינם מרגישים שכאן הוא ביתם, שיש מקום שבו הם שתולים. זוהי יחידה שאורגנה במקרה, כדי לבנות הגנה והתקפה הדדיים ותו לא.

אנשים רבים הם מעין נוודים, שבמקרה הזדמנו למקום מסוים, אך אין דבר מהותי אשר קושר אותם אליו. הם אינם חשים יחס מיוחד כלפי מקומם, ולכן הם נעקרים בקלות משם. מבחינה מסוימת דמותו של האדם המודרני מזכירה צמחי נוי פלסטיים, המסוגלים לפרוח מבלי להזדקק לאדמה, מפני שהם אינם חיים כלל.

מציאות זו נובעת מן השאיפה לאידיאל החופש של הפרט, הרוצה לנתק את עצמו מכל חברה שהיא; האדם הפרטי מנסה להפוך את עצמו לתמצית וליסוד של המציאות כולה. העמידה על הזכות להיות אינדיבידואליסט בלתי תלוי, מאפשרת להסתדר בכל מקום באותה המידה, מפני שממילא אין הוא שייך באמת לאף אחד מהם.

היחס במקרא לאדם כזה הוא ברור. אם מחד ניתן למצוא ביטויים כמו "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה"  או "והיה כעץ שתול על פלגי מים", הרי שהאדם התלוש מתואר "כגלגל, כקש לפני רוח" , שפירושו: כמו שיח יבש שנעקר, והרוח מגלגלת אותו ממקום למקום. אדם שחייו אינם בנויים על יסוד קבוע, ממילא מרגיש שכל סוג של התקשרות ומחויבות הן לגביו כבלים, מאסר ומחנק. אדם כזה בעצם בחר לחיות כעץ כרות.

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), 'האדם עץ השדה', בתוך: חיי שנה, עמ' 129-135

העץ, כאמור, נותן פירות – הוא עץ מעשי. אם חפצים אנו להידמות לעץ, נוכל לקבוע את טו בשבט כיום תחילת מעשינו הסביבתיים: וכך, משנה לשנה, נראה את פירות עמלנו – הקשר שלנו לשורשים ולאדמה יביא לפירות של אוויר נקי יותר, מיחזור הולך וגדל; קשרי קהילה חמים ומשמעותיים; זמן לפנאי המוקדש לעצמנו ולמשפחתנו, ולא רק לריצה אחרי הזמן האבוד, כשהעבודה היא המכתיבה לנו את סדר יומנו; הקטנת השימוש במקורות אנרגיה הולכים ומתכלים; נסיעה נינוחה על אופניים בשטחים הפתוחים בסביבתנו הקרובה, וכד'.
כמו העץ, מדגיש בפנינו הרב אבן ישראל (שטיינזלץ), עלינו לזכור כי גם אצלנו ישנו קשר בין השורשים לבין ביטויים בעולם המעשה:

כאשר אדם מגיע לאיזו מדרגה, צריך הוא לדאוג שיהיה לה ביטוי מקביל גם בשורשים – בפעלו בעולם המעשה. אם לא יעשה כן – יאבד את יציבותו ואת שיווי משקלו, ועלול הוא להיעקר משורשו.
כל חלקיו של העץ – על ענפיו הארוכים, עליו הירוקים ופירותיו המתוקים – כולם גדלים רק מכוח השורשים. השורשים אינם גלויים לעין, אינם מרהיבים ואינם טעימים, אך הם קבועים בקרקע, ומחברים את העץ כולו אליה. שורשים של עץ הם אחד הדברים החזקים ביותר שישנם, והם יכולים לבקוע כל סלע; את הכוח הזה אין לענפים, עם כל פארם. אדם צריך ללמוד מן העצים ולשמור תמיד על פרופורציה נכונה בין חכמתו, חלומותיו ושאיפותיו, לבין חיי המעשה שלו, פעולתו בתוך העולם ואחיזתו בו.
עיקרון זה נכון גם בנוגע לחיי העם בכללו. הענפים הם מנהיגי העם, העומדים בראשו, והם צריכים לדעת שבלי שורשים, ללא דאגה לקצוות של העם, לילדים ולמסכנים, וללא אחיזה בחיי המעשה, אין קיום לצמרת העץ. כנגד כל ענף שיוצא כלפי מעלה – צריך הן העם בכללו והן האדם הפרטי להוציא שורש למטה.

הרב עדין אבן ישראל(שטיינזלץ), 'האדם עץ השדה', בתוך: חיי שנה, עמ' 129-135

המשורר דן פגיס ביטא רעיון דומה:

ארבעה שוחחו על האורן.
אחד הגדיר אותו לפי הסוג, המין והזן.
אחד עמד על מגרעותיו בתעשיית הקרשים.
אחד צִטט שירים על אורנים בכל מיני שפות.
אחד הכה שורש, הושיט ענפים ורשרש.

דן פגיס, שיחה, 'כל השירים', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991