זכרון- קיימות יהודית

"אם אמנם אבי ההיסטוריה היה הרודוטוס, הרי אבות המשמעות שבהיסטוריה  היו היהודים. רק בישראל ולא בשום עם מלבדו נתפס הציווי לזכור כמצווה דתית לעם כולו".
(זכור, יוסף ירושלמי, הוצאת עם עובד, 1989)

גיל: תיכון, מבוגרים
משך זמן: שעה עד שעה וחצי

פתיחה: מליאה

כל לומד משתף את הקבוצה- מהו זכרון עבורו?

מה לדעתו הזכרון החשוב ביותר של עם ישראל?

חלק ראשון: לימוד בחברותות

המקור הראשון הוא הזכרון הראשון המופיע בתורה

א.    זכירת / מחיית עמלק

וַיֹּאמֶר ה'  אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ:  כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

שמות יז, יד:

כתוב: אבל לא על פה שמא יבא לידי שכחה לזמן מרובה… זאת זכרון בספר: מה שעשה עמלק. שאני רוצה שיהיה נגלה סרחונו וידעו למה אמחנו..

פירוש החזקוני (רבי חזקיה בן מנוח, 1250-1310, צרפת) על הפסוק

o    מה משמעות הזכרון?
o    כיצד זוכרים?
o    למה חשוב לזכור את עמלק?
האמת שיש כאן אבסורד מסוים.. התורה מצווה למחות את זכר עמלק. וכל שנה מתקיימת שבת זכור בה קוראים בתורה את הפסוקים הקוראים למחייתו. נראה כי עצם המחייה- משאירה את זכר עמלק.

ב.    כמעשה מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו (ויקרא יח,ח)

מצוות רבות שאנו מקיימים הינם זכר ליציאת מצרים:

•    שמות יב ג: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה'  אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ…  ח וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:  בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה ה' לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם.  ט וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ:  כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם.  י וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַחֻקָּה הַזֹּאת, לְמוֹעֲדָהּ, מִיָּמִים, יָמִימָה.

•    דברים כד: יז לֹא תַטֶּה, מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם; וְלֹא תַחֲבֹל, בֶּגֶד אַלְמָנָה.  יח וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, מִשָּׁם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-הַדָּבָר, הַזֶּה.

•    דברים טז: ט שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ:  מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.  י וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת, לַה' אֱלֹהֶיךָ–מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ, אֲשֶׁר תִּתֵּן:  כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, ה' אֱלֹהֶיךָ.  יא וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ–בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ, שָׁם.  יב וְזָכַרְתָּ, כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ, אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה.

•    דברים ה: יא שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, ה' אֱלֹהֶיךָ.  יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  יג וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַה' אֱלֹהֶיךָ:  לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ–לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ.  יד וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת. 

o    למה זוכרים את יציאת  מצרים?
o    איזו תודעה באה התורה לחדש לעם היוצא ממצרים?

יציאת מצרים היינו מאורע מכונן הוויה, מכונן תודעה .
ההסתכלות אחורה באה לכונן חיים תקינים מבחינה חברתית, רוחנית, אמונית בארץ ישראל. 
אין כאן זכרון על מה שעשו לנו המצרים, יש כאן עיצוב תודעה יהודית- אנטי-תזה למצרים.

ג.    יום זכרון

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן–זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ.

ויקרא כג, כד

בתפילות, שמו של ראש השנה הוא "יום זכרון".

o    מה אנו זוכרים בראש השנה?
o    מי הוא הנזכר ביום הזה- האדם, האל, שניהם?
o    מה המשמעות של יום כזה בשנה?

ד.    חופה- זכירת ירושלים

אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. ו  תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי:

תהילים קלז, ה

בחופה-  ישנם כמה מנהגים- המציינים את חורבן בית המקדש-  האחד הפחות ידוע- שימת אפר על ראש החתן, והשני שבירת הכוס ואמירת הפסוק "אם אשכחך ירושלים".

o    מה עניין ההיזכרות בירושלים ברגעי החתונה?

הרב ישראל סמט מתוך "החופה מגלות לגאולה": בחופה אנו חווים את המשך התהליך – את ההתקדמות וההגעה לגאולה השלמה… החתונה נתפסת כחריגה מהגלות. במעמד החופה אנו מזכירים את החורבן בצורות שונות; אך הדבר לא בא רק כדי לעורר צער, אלא כדי לעורר כיסופי גאולה. הזכרת צערה של ירושלים בחופה הוא בבחינת "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". אולם משמעות הביטוי 'זוכה ורואה בשמחתה' בחתונה, אינו רק הבטחה לעתיד. החתונה עצמה נתפסת כ'גאולה' בזעיר אנפין. שמחת החתונה היא מעין שמחת הגאולה שלעתיד, כך שהשמח בחתונה זוכה לראות בשמחתה של ירושלים בחתונה עצמה.

הרב סמט מדגיש בדבריו את התהליך שעובר על עם ישראל מהחורבן והיציאה לגלות- אל הגאולה. עצם החתונה- החיבור- הוא בעצמו גאולה. ההיזכרות כאן מבטאת את הדרך שעברנו ומציבה יעדים קדימה.

חלק שני- דיון במליאה

מה אנחנו זוכרים?

אחרי שלמדנו בחברותות את המקורות השונים- ננסה לדון יחד במשמעות הזכרון

o    לאן הזכרון מפנה אותנו- קדימה או אחורה?
o    מה משמעות הפניית המבט לאחור בעודנו צועדים לפנים?

ידוע לכל, כי זכירה, היא מעצם טבעה סלקטיבית. יש דברים שזוכרים בקלות, יש דברים שרוצים לזכור, ויש לא מעט דברים שרוצים לשכוח. מה שאדם זוכר, הוא במדה רבה מבחן של מהותו ושל אופיו. סיפרו על חכם אחד, שהיה נוהג לשאול את הבאים אליו רק שאלה זו: "מה אתה זוכר? ולפי התשובה היה מעריך את טיבו של אדם.

הרב עדין אבן ישראל מתוך "חיי שנה" עמ' 34

 את אותה שאלה על האדם- אפשר לשאול על האומה. אנו נושאים עמנו המון זכרונות כפי שראינו במקורות הקודמים. מה זה מעיד על אופיינו?

ממשיך הרב עדין:

תהליך זה של היזכרות, פותח את הפתח לבחינה מחודשת של מה שהיה, ועל כן גם לאפשרות של ראיה אחרת של העתיד. הנטיה שלא לזכור טעויות ומכשולים (מלבד אלו של אחרים, כמובן), גורמת להנצחה של הנתיב הקיים. רק בחינה חוזרת של הדברים שנשמטים מן הזכרון, של דברים שאין רוצים להיזכר בהם, מאפשרת באמת לפתוח פתח אחר ולבחור בנתיב שונה.

o    אנחנו ממשיכים לזכור גם מהמאורעות של השנים האחרונות: יום השואה, יום העצמאות, יום ירושלים. אמר פעם יגאל אלון: " עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל"

מה בין קיימות לזכרון?
מה בין הקיימות של העם הזה – השורד בהסטוריה וזכרון?
איזה מסר אנחנו יכולים לתת לעולם לגבי החיבור בין זכרון לקיימות?

היה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות שאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב. אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים, גם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים, אם ליבו חפץ בכנפיים? (כתבתי שלושה סימני שאלה, אחר כך מחקתי שניים). השורשים מפסידים כל כך הרבה, כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו. והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ, שבסתר ענפיו הן חוסות. על כן, סיימתי, כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים

אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי