טבע עברי
מרכז למידה מקוון

עינוי דרישא חוורא:אך צריך שתדע כי הנה כתיב, חכו ממתקים (שה”ש ה, טז), וכן, וחכך כיין הטוב (שה”ש ז, י), וכן נאמר, חלק משמן חכה (משלי ה, ג), וזהו לענין הדיבור. אך צריך להבין מהו ענין החיך עם הדיבור.
אך סוד הענין הוא… זה ודאי שהטעם הוא מקבל הדברים לפי מה שהוא. פירוש – כי בכל אדם הושם הטעם, שכשעולים אליו המאכלים הנה הרוח שבאדם מתיישבת בהם, וזהו תענוג המאכל, כי הרוח מתקרב אליהם, וזהו בטעם לבד. ואם כל בני אדם היו נעשים בטבע אחד, גם הטעם היה אחד, אבל כיון שהם טבעים מתחלפים, על כן יש טעמים רבים:

ושורש זה למעלה הוא, כי החכמה שבפה מתעוררת על הדבר הנאכל ומבחנת אותו אם להתקבל ואם לדחות. כי הדבר ההוא אם הוא לפי סדר המאורות וכח ישובם [נ”א, ומתישבים], הנה הטעם יקרבהו, ואז יאירו בו כל שאר המדרגות בנחת ובחדוה. אך אם אינו לפי זה הסדר, איננו מתקבל, אלא הרוח מואס בו ויפלטהו. ואם יצטרך לבלוע אותו, הנה זה הדבר קשה עליו כמשפט כל צער.
ובכלל יש דברים המתוקים, ודברים המרים המתיישבים עם הרוח, ובלתי מתיישבים. אך בפרט יש דבר הערב ובלתי ערב לאוכל לפי בחינתו. וזהו, וחיך אוכל יטעם לו (איוב יב, יא), ששם מתקבלים הדברים ונתקנים בכל בחינותיהם, או בחדוה או בצער. ואין קושיא כלום על זה מעניני הרפואות שאינם עריבות, והם מרפאות. כי אדרבא בהם הורכבו שני דברים, זרות הטעם וכח הרפואה, כי כן צריך לפי סוד התחלואים ורפואתם, ואין כאן מקום ביאור זה:

ובאמת החיך הוא מקבל הטעם לפי בחינת הנאכלים, להיות הנשמה מתיישבת בהם או לאו. וזה הדבר נעשה בכח חכמה, ח”ך מ”ה, שהוא החיך, וכפי מהות החיך כן יהיה מהות הטעם. והנה זהו בבחינת האוכל, וכמו כן הוא בבחינת הדיבור, כי הדיבור כבר שמעת שהוא התנוצצות הנשמה כנ”ל, והוא העובר מן הנשמה אל הפה, ושם נתקן בכל תיקוניו כנ”ל. והנה החיך הוא הא’ להאיר בו, ושם הוא נבחן להתקרב בסוד ישוב הנשמה או להתרחק. והנה ימצאו בני אדם שכח החיך שלהם לא יקרב אלא הדיבור הנוח והמתוק. ואם יצטרך לומר דבר שאינו כך, הנה יוציאוהו, אך בצער כבולע דבר המר. ויש אחרים שחיכם מר, ויקרב הדברים הקשים. כי מה שנעשה בפה, ראשית העשיה ודאי הוא בחיך, או בגילוי באכילה, או בהעלם בדיבור. ועל כן נחשוב בחושים הדיבור, והיינו הטעם ותולדותיו בדיבור, כי הוא ותולדותיו באכילה איננו כל כך עקרי לפעולת הנשמה כמו בדיבור, אלא נמשך לצורך הגוף, כי כך צריך להתחבר שתי הפעולות ביחד, סוף החושים ותחלת קיום הגוף:

ר’ חיים לוצאטו (רמח”ל) אדיר במרום ח”א

הענין הוא כך כי העיקר האכילה הוא להעלות הרוחניות שבאותו דבר מאכל למקום שרשו למקום עליון, והרוחניות קדושה שבכל דבר הוא חיות של אותו דבר ובלתי זאת לא היה קיום לאותו דבר… ובאוכלו אחר כך האוכל הלז הוא מעלה כל החיות הקדושה שיש באותו מאכל למקום שרשו ובזה עושה נחת רוח להבורא יתברך שמו. … כי העיקר השביעה הוא מהקדושה והרוחניות שבכל מאכל. וזהו צדיק אוכל לשובע נפשו שאוכל רק להשביע את הנפש עליון, היינו שכוונתו רק לאכילת הרוחניות החיות שיש במאכל למקום שרשו על כן יאכלו ענוים וישבעו. וזהו הברכה שבמעים כי עיקר מגמתם רק לרוחניות כנזכר לעיל ולא לגשמיות המאכל. אבל אותם בני האדם שדעת בהמה להם שאין כוונתם לרוחניות המאכל רק לגשמיות המאכל, אזי אוכלים אכילה גסה ואין שובע להם וזהו הרעב שתמיד רעב נפשו כי הנפש אין לו חיות רק בהמשיך אליו הרוחניות וזהו בטן רשעים תחסר.

המאור ושמש, פרשת מקץ ד”ה נוכל

על פי דברי אנשי אמת שחקרו במעשה ה’ אשר עשה בהרכבת הבעלי חיים, שכל חי אוכל ושותה,שהיה ה’ יכול לעשות שיתקיימו בעלי חיים בלא מאכל, והנה לפניך מין בריה ששואפת רוח והיה לה למזון, ואם ככה היה ה’ עושה, היו ישראל נפנים לעסק התורה ולמצות, גם היו נמנעים מכמה מעשים בלתי הגונים אשר יסובבו מצורכי המחיה והכלכלה…  ולזה הייתי מתרץ מעצמי כי רצה ה’ לזכות ישראל בתרי”ג מצות אשר רובם תלוים במיני המאכל והמשתה, תרומות מעשרות, חלה, מצות שמיטה, ושבזריעה, ושבחרישה, ושבקצירה, וכדומה:

אור החיים על במדבר י״ד:ט׳:ב׳

אבל חכמי האמת הוסיפו בזה טעם לשבח בדרך כלל, כי כל עיקרי הנבראים, מעלין בקודש, בסוד הבירורין של ניצוצי הקדושה, הן הנה המתבררים באמצעות המאכלים, ומעתה ניצוצי הקדושה יקראו לחם עם ה’:

אור החיים על במדבר י״ד:ט׳:ד׳