לקראת קיימות בישראל-השבת כדוגמא וכמשאב

לקראת קיימות בישראל: השבת כדוגמה וכמשאב

– נייר עמדה –

לייחד יום בשבוע לטובת החירות, יום שבו אנו מפסיקים לסגוד לאלילי התרבות הטכנית, יום בלי כסף, יום של שביתת נשק במאבק הכלכלי באחינו בני-האדם ובכוחות הטבע. האם קיים רעיון אחר כל-כך מלא תקווה לקידום רוח האדם מאשר השבת?

א"י השל

1. מסגור חדש ל'בעית' השבת

השבת בישראל נתפסת כבעיה: כשדה קרב בין חופש הפרט לבין כפייה דתית, בין "החירות" לבין "החרוט" (על הלוחות, כלשון המדרש). אך מה היה קורה לו היינו רואים בשבת לא מטרד, אלא הזדמנות, פתרון בפני עצמה? אנו, פעילי סביבה וחברה, לא רואים בחברה מתועשת צרכנית את השיא הבלתי מעורער של ההישג האנושי, ובצבירת הון ורכוש חזות הכל. השבת—יום חפשי מפעילות כלכלית מסחרית—עשויה להוות "משאב התנגדות" כנגד תרבות החומרנית השלטת, וביקורת חריפה על המחירים הסביבתיים והנפשיים של תרבות הצריכה והגלובליזציה הכלכלית, ועל הצטנפות האופקים הנפשיים שלנו בחברה זו. כדברי אברהם יהושע השל לעיל, השבת היא רעיון "מלא תקווה לקידום רוח האדם".

אנו מציעים הסתכלות אחרת על מוסד השבת בחברה הישראלית, והסדר חדש לגבי תחבורה ומסחר שיקדם ויחזק כלכלה מקומית, חיי הקהילה, וצדק חברתי.

2. מסחור החיים ודלדולה של הרוח הישראלית

תרבות הצריכה המערבית, נוצצת ומושכת ככל שתהיה, מהווה מקור מרכזי לבעיות סביבתיות חמורות כגון פסולת, זיהומים ודלדול משאבים. אך יתירה מזו, לתרבות המבוססת על צרכנות חומרית כביטוי מרכזי לאושרו של הפרט, יש השלכות הרסניות נוספות ברבדים אחרים לגמרי: ערכיות, נפשיות ופוליטיות. דרך פרסומות, אנו מובלים למלא צרכים לא חומריים–רגשיים, זהותיים–—באמצעות מוצרים. לפי הסקרים האחרונים, כ85%- מהציבור הישראלי ציין יציאה לקניות ("שופינג") כבילוי מועדף לשעות הפנאי — יותר מקריאת ספר, שמיעת מוזיקה או יציאה לטבע. זהו סממן של "מסחור החיים", והיא תוצאה של מגמות הפרטה וגלובליזציה כלכלית, והתפשטות השוק וכלליו לתחומי חיים שפעם היו מוגנים ממנו. התוצאה היא שצריכה, פעולה בסיסית ואמצעי לקיום לכל יצור חי, ואמצעי לתכליות נעלות יותר שמייחדות אותנו כבני אדם, הופכת לצרכנות, תכלית בפני עצמה, השקפת עולם שהיא ביטוי אישי מרכזי של הפרט.

סיבה נוספת לביקוש שעולה מהשטח להרחבת המסחר בשבת היא צמצום שעות הפנאי. קצב החיים שלנו משתנה: לחץ כלכלי ו/או הרצון בקידום מקצועי דורשים שעות עבודה ארוכות, כמעט בכל הארץ אין זכר כבר להפסקה המסורתית בין שתיים לארבע, ויש לנו פחות זמן עם חברינו ומשפחותינו. לכן יש לחץ להאריך את שעות פתיחה של חנויות, במיוחד בשבת, כיום הפנאי העיקרי. ואז יציאה ל"שופינג" נאלצת לתפקד כ-"זמן איכות" עם חברים או משפחה. מוסד חברתי מרכזי כמו יום מנוחה שמתרכז יותר ויותר בצבירת רכוש ופעילות כלכלית מעיד על דלדולם של אופקינו התרבותיים. התמודדות עם הפוטנציאל של השבת תבוא רק תוך תפיסה כוללת של ייצור וצריכה, עבודה ופנאי, ותתייחס למגמות החברתיות והכלכליות השליליות בתחומים אלה.

3. השבת כמחאה וכמשאב להתנגדות

יום בשבוע שהוא מנוחה מעבודה חיוני לתרבות אנושית שפויה. אך הברור מאליו בתחום הייצור, דהיינו "שביתה" שבועית משותפת ומגבלה מוסכמת על רדיפת פרנסה שיוצרת מרחב להתחדשות אישית וקהילתית, נכון גם לגבי "בת זוגו" של הייצור, הצריכה. יום מנוחה אמיתי יהיה יום חופשי גם מעבודה, מייצור, וגם מקניות, מצרכנות: הוא יהיה יום שבו כללי השוק לא שולטים ומכוונים את פעולותינו, אלא מהווה 'מחוז מוגן' מצרכים כלכליים, שמציב ערכים אחרים—של משפחה, קהילה, טבע ותרבות—מעל לעשייה הכלכלית. יש לציין שהיום השביעי, יום השבת היהודי, אינו מבטל את חשיבותם של יום המנוחה הנוצרי ביום א', ויום המנוחה המוסלמי ביום ו'. בנושא זה, כמו בנושאים רבים אחרים, יש להכיר בשוני וברב-תרבותיות במגזרים השונים בחברה הישראלית, ולקדמם. מחאה, ולו סימבולית, של יום בשבוע שתוחם את מקומו של השוק בחיינו עשוי להיות משמעותי ביותר לפרט ובעל עצמה מרחיקת לכת בעיצוב החברה.

4. על השבת, גלובליזציה וצדק

הצריכה שלי בשעות הפנאי שלי היא העבודה של מישהו אחר על חשבון הפנאי שלו. יש כאן פן חיוני של צדק חברתי, כי לרוב, מי שנאלץ לאייש את הקניונים ולשרת את העם שיוצא לבלות ולקנות כחלק מ'מנוחתם' הם בעלי מעמד סוציו-כלכלי נמוך, עם פחות ברירה כיצד, איפה ומתי להתפרנס. הרווחים הגדולים מהמסחר בחנויות הגדולות כמובן לא הולכים לאותם עובדים, אלא לתאגידי ענק שדוחפים לפתוח את חנויותיהם בקניונים בשבת. כך הגלובליזציה הכלכלית הורסת תרבויות מקומיות: תאגידים רב-לאומיים באים עם חנויות הענק, עם הכוח וההון הגלובלי שלהם, ומנסים לשנות את כללי המשחק המקומיים. הם מוכרים במחירים בלתי-אפשריים שאין להם בעייה לממן, פותחים בלילות ובשבתות, והכל כביכול להטיב עם הצרכן. אך המטרה האמיתית היא הריסת התחרות המקומית. נוצר מאבק נואש בין הסוחרים המקומיים שנאבקים על פרנסתם מול חנויות "המגה" שמוצצים את רווחיהם מערינו ושכונותינו.

עובדים עלינו: שכנעו אותנו שבשם 'חופש הפרט' יש להיאבק למען הזכות המפוקפקת לוותר על יום מנוחתנו היחידי, לעמוד בפקקים ובתורים, 'ולייצא' את כספינו לתאגיד, במקום לטובת המשק הישראלי שבעת מיתון כזה כל כך זקוק לו. אנו נאלצים להתאים את עצמנו יותר ויותר למערכת, במקום להיאבק בעד מערכת שתתאים את עצמה לנו ולצרכים אנושיים. עיצוב נכון של השבת יכול לשמש מנוף לחיזוק הקהילה ואף לכלכלה מקומית.

5. בחיפוש אחר הזמן האובֵד

יש לראות את מוסד השבת כניסיון לתכנון זמן. התכנון מציב גבולות, ויוצר איכויות וזהויות למקומות על ידי הבחנות. כללי תכנון קיימים להגן על צורכי הכלל, הם מווסתים ומכוונים את כוחות השוק, והפרתם ע"י גורמים עסקיים משרתת בדרך כלל אינטרסים צרים תעבי בצע. כשם שלא יעלה על הדעת חברה ללא איכויות נבדלות למקומות שונים, שמוגדרות ומוגנות במדיניות תכנונית, כך גם צריך להיות היחס לזמן. הרעיון של הצבת גבולות סביב יום, והגדרת הפעולות והאווירה שאנו רוצים לעודד 'שם', הוא מעשה נגד "הימגון" הזמן, ובעד יצירת איכויות שלא יתקיימו אחרת. כללי המשחק אמורים להגן על הכלל, והגורמים העיקריים שרוצים להפר אותם הם אינטרסנטים-מסחריים אשר רוצים להשתלט על 'המרחב' הזה, ולמחוק אותן איכויות.

יגידו שהעם רוצה "כמו באמריקה": מה שטוב להם, יהיה טוב גם לנו. אך למה האורים ותומים שלנו נמצאים רק מעבר לים הגדול, והקידמה נתפסת באופן כה צר ומוגבל? באירופה, גוברת הקנאות לשמור על דפוסי חיים מסורתיים (כמו שעות וימי מנוחה), כנגד האמריקניזציה, ולא בגלל ציווי האל, אלא בגלל איכות חיים שהולכת ונשחקת. השבת דומה לשמורת טבע בזמן. שמורת טבע כוללת גדר ואיסורים על פעילות האדם כאמצעי לאפשר הוואי ייחודי במרחב המיוחד שנוצר. השבת היא מוסד שתורם ליצירת מרחב ציבורי אחר, בעל נופך ייחודי ונדיר, שהוא הפוגה מרדיפה המתמדת והרת האסון אחר "קידמה" חומרית. מחיקתה ע"י מסחר כמוה לבנות 'דיסנילנד' במכתש רמון, או קניון בפיסגת הר מירון.

6. שבת, חופש, וצרכנות ככפייה

בחברה דמוקרטית ליברלית, הערך המרכזי של חופש הינו חופש הפרט, והוא מוגדר באופן שלילי: "חופש מ…" – ממגבלות חיצוניות, מכפייה, מאיסורים שרירותיים. בהבנה צרה זו אנו מפסידים את "החופש ל…": יציקת תוכן חיובי למסגרת שנוצרה. נוצר ריק אזרחי– לא רק חוסר מדיניות חברתית משותפת, אלא גם היעדר שיח משותף, וחשיבה מושכלת וביקורתית אצל הפרט. הריק הזה לא מחזיק מעמד בפני כוחות השוק והמסרים של פרסום ושיווק, ומתמלא בתוכן כלכלי-מסחרי. חזון ערכי מפותח של החיים הטובים מוחלף בהסכמה מובלעת שהאושר יושג דרך העושר, והערך העיקרי המשותף לכולם הוא החופש לצרוך.

אך בחברה ממוסחרת, שבה כלי התקשורת מנוהלים על ידי גורמים כלכליים למטרות רווחים, בה החופש היחידי שיש בשוק החופשי הינו להון ולבעלי הון ולא לאנשים, בה פרסומות בכל עבר תורמות לעיצוב תודעתנו והתנהגותנו האזרחית, הצרכנות איננה ביטוי לחופש. נהפוך הוא: השתתפות שלוחת רסן בתרבות הצריכה, על אופנותיה ומסריה, היא היא הכפייה. "החופש של הצרכן לצרוך", מתי ואיפה שבא לו, ללא מגבלות חיצוניות או התחשבויות מיותרות, הינו "חופש" מדומה, ואף הרסני, לעולם ולחברה. תיחום מערכות, כגון השוק וכוחו, בין אם בזמן או במנגנונים חברתיים אחרים, הוא ביטוי לחופש של אנשים, ומחזיר לאנשים מרחב פעולה תרבותית וחברתית.

7. לסיכומו של עניין – דיון ציבורי לקראת מדיניות חדשה

ניתוח כזה של השבת מציע הסדר שונה מ"הסטטוס קוו" הידוע, וגם מהצעות אחרות על הפרק. המציאות נכון לעכשיו היא הגרועה מכל: קניונים ו'פאוור סנטרים' מחוץ לערים נפתחים, בעוד שחוקי העזר העירוניים מקפידים על סגירתם של הסוחרים הקטנים בלב הערים. כמו כן, תחבורה ציבורית המשרתת את כלל הציבור מושבתת, והתלות ברכב הפרטי (שממילא אין ל40%- מהציבור הישראלי) הולך וגובר. כדוגמה להצעה לפתרון "בעיית השבת", השופטת רות גביזון והרב יעקב מידן הגיעו ל"פשרה" בה כל אחד עשה ויתורים כואבים, והחליטו (בניסוח גס) "תרבות כן, מסחר לא". מה שאנו מציעים הוא שונה, כי אנו לא רואים בשבת בעיה, אלא חלק מפתרון לשלל הבעיות שמונו לעיל. לכן, מימוש של הסדר נכון של השבת לא יהיה כרוך בויתורים כואבים, אלא יתרום לרווחת כולנו.

אנו מציעים שבת ישראלי שיכלול את המרכיבים הבאים:

• פנאי: הכלל: בעד חופש תרבותי ונגד מסחור המנוחה.סוף שבוע דו-יומי

• תחבורה: סגירת רחובות עירוניים מסויימים לכלי רכב, והשבת המרחב העירוני לאזרחיו. מערכת תחבורה ציבורית חלופית, מצומצמת אך ייעודית בין יישובים ולמקומות בילוי ואתרי פנאי.

• מסחר: איסור מוחלט על פתיחת קניונים, "פאוור סנטרים" וכל הרשתות והחנויות שבעליהם אינן מקומיים. עידוד פעילות המגבירה את המפגש האנושי הקהילתי, חיזוק קהילות קטנות, הכולל תיירות בפריפריה

• תהליך: קבלת החלטות ברמה המקומית הנמוכה האפשרית, תוך דיון ציבורי מושכל ורחב.

השבת עשויה להיות סמל וביטוי לחברה פחות חומרנית וממוסחרת, חברה בה ערכי אנוש חשובים יותר מתנאי השוק, וחברה שעומדת על איכויות זמן מתוכננות כחיוניות לאיכות חיים של אזרחיה לא פחות מיישום תכנון במרחב. כמובן, זאת רק התחלה של שיחה ציבורית שכמעט ולא קיימת.

_____________________________________________________

מרכז השל– מכון ישראלי לחשיבה ומנהיגות סביבתית