טבע עברי
מרכז למידה מקוון

חברותא ירוקה

בראשית פרק ב' מקומו ותפקידו של האדם בעולם

קראו את הפסוקים הבאים והתייחסו לשאלות הבאות"

•    לאור התיאורים בשני הפרקים. נסו לתאר את האדם בפרק א', ואת האדם בפרק ב'.
•    אילו הבדלים אתם מוצאים בין הפרקים?
•    האם לדעתך מדובר על שני טיפוסים נפרדים או שמא שניות הנמצאת באדם עצמו?

בראשית פרק א
א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ…
כד וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן.  כה וַיַּעַשׂ אֱלֹקים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹקים, כִּי-טוֹב.  כו וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  כז וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹקים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.  כט וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.  ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.  לא וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.  {פ}

בראשית פרק ב
ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם, עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקים–אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.  ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.  ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  ז וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.  ח וַיִּטַּע ה' אֱלֹקים, גַּן-בְּעֵדֶן–מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.  ט וַיַּצְמַח ה' אֱלֹקים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. … טו וַיִּקַּח ה' אֱלֹקים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.  טז וַיְצַו ה' אֱלֹקים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.  יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת.  יח וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.  יט וַיִּצֶר ה' אֱלֹקים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.  כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.  כא וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה.  כב וַיִּבֶן ה' אֱלֹקים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.  כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.  כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.  כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

•    וירדו בדגת הים:

1.    הרש"ר הירש, בראשית א- ד"ה וירדו:
.. הרי משמעות 'רדה ב-': להשתלט על עצם, מבחינה מסוימת על מהותו. ואכן, זה מעמדו של אדם ביחס לבעלי החיים:תפקידו איננו להכניע כלה את כולם. אולי יש בחינות לארץ וליצוריה, המופקעות מתחום שלטוננו; מבחינות אלה הרי הם תכלית לעצמם. אך תפקידו של אדם לרדות "בם"- לא "אותם"; עליו להפעיל את שלטונו בכל בעלי  החיים, בהם ובארץ עצמה; … אם ישלוט ביצורים כ"אדם" –בצלם אלוקים ובדמותו- ברצון יקבלו עול שלטונו; שלטונו איננו שעבוד והשפלה, אלא עילוי להם ושיתופם בחירות האלוקית.

2.    בראשית רבה ח' יב-
ורדו בדגת הים אמר רבי חנינא אם זכה 'ורדו' ואם לאו ירדו. אמר רבי יעקב דכפר חנין את שהוא 'בצלמנו כדמותנו' 'ורדו' את שאינו בצלמנו כדמותנו' ירדו.

•    פס' ה:כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ והאדם אין לעבוד את האדמה:

1.    רש"י– "וכל עשב השדה עדיין לא צמח… ולמה, כי לא המטיר. ומה טעם לא המטיר? לפי שהאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים. וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם, וירדו וצמחו האילנות והדשאים.

2.    הרש"ר הירש- אין הארץ מתפתחת אלא למען האדם- לצורך עבודתו המוסרית עלי אדמות. שלטון האדם באדמה קרוי בעברית "עבודה" – ויש לכך משמעות עמוקה. "עבד" קרוב ל"אבד". אמור מעתה: אין "עבודה, אלא התבטלות; העובד מבטל רצונו – מפני רצון אחרים ומטרתם. האדם השליט באדמה, עובד במישרין את ה'; ואילו בעקיפין הוא עובד את האדמה. שכן ה' העבידו למטרותיה.

3.    בראשית רבה פרשה י"ג:
אמר ר' שמעון בן יוחי ג' דברים שקולים זה בזה ואילו הן ארץ ואדם ומטר, אמר ר' לוי בר חייתה ושלשתם מן שלשה אותיות ללמדך שאם אין ארץ אין מטר ואם אין מטר אין ארץ ואם אין שניהם אין אדם.

4.    קהלת רבא א',ד:
דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת' אמר ר' יהושע בן קרחה לא היה צריך קרא למימר אלא והארץ הולכת והארץ באה והדור לעולם הוא עומד וכי מי נברא בשביל מי ארץ נברא בשביל דור או דור נברא בשביל הארץ לא ארץ בשביל דור אלא דור על ידי שאינו עומד בתפקידיו של הקדוש ברוך הוא לפיכך הוא בולה והארץ על ידי שיא עומדת תפקידיו של הקדוש ברוך הוא לפיכך אינה בולה.

•    פס' ז: וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים;

1.    רש"י ד"ה ויפח באפיו:
עשאו מן התחתונים ומן העליונים. גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים.

2.    רד"צ הופמן- אדם:
דעות שונות נאמרו לגבי האתימולוגיה של המלה אדם. דעתו של יוסף בן מתתיהו אדם מלשון אדם, צבע הדם;  אולם הדעה המקובלת היא שהמלה אדם באה מן האדמה, כלומר הארצי, כשם שאנוש פירושו החלש. הרש"ר הירש גוזר את השם מלשון הדום, ופירושו נציגו וממלא מקומו ית' עלי אדמות. הפירוש המקובל – מלשון אדמה- נראה לנו כנכון ביותר. וה' הוא אשר נתן לו לאדם שם זה, למען יזכור תמיד את מקורו הארצי ולא יתגאה.

•    פס' טו: "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה":

1.       הרש"ר הירש ד"ה ויניחהו:
ה"עבודה" וה"שמירה" האמורות כאן אינן מתייחסות רק לעבודת הקרקע; אלא הן כוללות את כל התנהגותו המוסרית של האדם, במעשהו ובמחדלו.

2.     רד"צ הופמן ד"ה "לשמרה":
"לשמרה"- להגן על הגן בפני חיות רעות, שלא תאכלנה את פירות עציו, אשר לא נועדו להן.
"ויצו… על האדם"- אבל לא רק מפני החיות היה צריך האדם לשמור את הגן, אלא גם מפני עצמו ושכמותו…

3.    נתיבות שלום: נתיבות נועם שבת עמ' סט:
ויניחהו- נתן לו מצות שבת כד"א וינח ביום השביעי.
 לעבדה- ששת ימים תעבוד.
ולשמרה- שמור את יום השבת לקדשו.

•    פס יט': קריאת השמות

• פרופ' ישראל רוזנסון, בספר "והנה טוב מאוד" עמ' 36-37:

ההתבוננות בטבע, זיהוי התופעות ותיאורן, המגולמות כאן בקריאת השמות, מפתחים ומחדדים את יכולתו האינטלקטואלית של האדם, ומאפשרים לו לעמוד על זהותו ועל זיקתו לאלוהיו… אך בניגוד לאיש המדע, המסתפק ב'קריאת שמות' בשיטותיו שלו, רואה המתבונן הדתי בטבע גם אפשרות עקרונית ללמוד ממנו. הנחת היסוד היא, כי לבריאה יש ערך דתי- אין מדובר בטבע נייטרלי אלא בבריאה, שיש בה פשר וטעם, אף כי לא תמיד קל לפענחם. מדובר אפוא בשיח עם הטבע, אם כי בדרך המביאה בחשבון את עליונותו הבסיסית של האדם.

•    ד"ר דניאל שליט ב"ספר הקניון" עמ' 224-225:
האדם אמנם נברא בצלם האלוהים, אבל אינו היוצר אלא היצור, וגם צלם-האלוהים שלו עדיין עומד לפני התפתחות ארוכה, ולשם כך הוא זקוק להנחיות, להדרכות.
מסתבר שכל שלטונו על הנמוך ממנו אינו אלא בתנאי של קבלת עול הגבוה ממנו, יוצר-הכל. לפיכך מה שניתן לו אינו שלטון, אלא אחריות במובן של responsibility – להיות מוכן לענות   To respond ,לתת דין וחשבון, להשיב על קריאת "איכה"…
רק אם האדם דוחה את פרק ב' את קבלת האחריות כלפי הגבוה, ונאחז בפרק א' כאילו עמד זה בפני עצמו- רק אז הופך כוח ההנהגה שבידו לכוח של כפיה …ורק אז הוא נעשה לאיום על הבריאה.

_________________________________________________________
 חברותא ירוקה- אגף "רוח הסביבה" בחברה להגנת הטבע סניף ירושלים. כתיבה: הדס ילינק.  לפרטים-  0522775965

 "וכבשוה" – האדם והבריאה

ג'רמי בנשטיין

דף מקורות בנושא אדם-בריאה. שאלות לדיון נמצאות בסוף הדברים.

בראשית: בריאה I

א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד. {פ}

ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. ח וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי. {פ}

ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן. י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. יא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. יג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי. {פ}

יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים. טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ. יח וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי. {פ}

כ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים–יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ, עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. כא וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, לֵאמֹר: פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף, יִרֶב בָּאָרֶץ. כג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם חֲמִישִׁי. {פ}

כד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה. ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן. לא וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי. {פ}

פרק ב' א וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. ב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. {פ}

ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:

בראשית: בריאה II

בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים–אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה. ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. ח וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן–מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. ט וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. יא שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן–הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב. יב וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. יג וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן–הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ. יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת. טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת. יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ. יט וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ח, עמוד א'

(1)    תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת [כלומר, אחרון בסדר הבריאה].
(2)    ומפני מה?
(3)    שלא יהיו מינים [כופרים] אומרים שותף היה לו לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.
(4)    דבר אחר: כדי שייכנס למצווה מיד [הכנסת השבת].
(5)    דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו [יתגאה] אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית.
(6)       דבר אחר: כדי שייכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין [ארמון] ושכללן, והתקין סעודה, ואחר כך הכניס אורחין…

תורת מוסר האדמה

כל תורות המוסר התפתחו, עד כה, על בסיס הנחה אחת: היחיד הנו חבר בקהילה של פרטים בעלי תלות הדדית. האינסטינקטים שלו דחפו אותו להתחרות על מקומו בקהילה, אולם ערכיו המוסריים  גם דחפו אותו לשיתוף פעולה (ייתכן שלשם יצירת מקום לתחרות חברתית).
תורת מוסר האדמה פשוט מרחיבה את גבולות הקהילה כך, שיכללו גם קרקע, מים,
צמחים ובעלי-חיים או במילה אחת – האדמה…
בקיצור, תורת מוסר האדמה משנה את תפקידו של גזע האדם (Homo sapiens), מכובש קהילת האדמה לחבר ולאזרח מן השורה בה. מכך, גם נובע כבוד ליתר חברי הקהילה וכן, כבוד לקהילה ככזו.
מתוך החיבור "תורת מוסר האדמה" (The Land Ethic) מאת אלדו ליאופולד (1948-1887).

בפגניות, האלוהות הייתה חלק מהטבע, והאדם ואלוהיו שניהם היו אובייקטים של הטבע.
אמונת הייחוד [מונותיאיזם], בלמדו שאלוהים הוא הבורא, שהטבע והאדם הם שניהם
חברים-נבראים של האל, גאלה את האדם מנאמנות בלעדית לטבע… הסרת הקדושה מהטבע לא הביאה כלל לניכור של הטבע, אלא קירב את האדם לכל חי בתוך אחוות הלל ושבח: האדמה היא אחותנו, לא אמנו.
מאת אברהם יהושע השל (חוקר, הוגה דעות, משורר, רב ופעיל חברתי, 1907-1972)

שאלות להנחיית הקריאה והדיון:

1.    אילו זכויות נובעות לאדם  מהמסופר בסיפור הבריאה הראשון (במיוחד פסוקים 26-30)?  האם יש מושג (גם) של אחריות?
2.     זכויות ואחריות שמשתמעות מהסיפור השני (פס' 15)?
כיצד ניתן "ליישב" את שני התיאורים– פרק א' ופרק ב'– הללו?
3.     במדרש ממסכת סנהדרין, נשאלת מה ניתן ללמוד מבריאתו של האדם בסוף הבריאה בערב שבת (ע"פ פרק א')– אילו תשובות המדרש מציע לשאלה זו, ומהן השלכותיהן "הסביבתיות"?
4.    מה מציע ליאופולד כחלופה לגישות המקראיות? מה היתרונות והחסרונות של גישתו? מסכימים איתו או לא?

______________________________________________________

ג'רמי בנשטיין, סמנכ"ל מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית, חבר בוועד המנהל של טבע עברי.

חברותא ירוקה
בראשית פרק א' מקומו ותפקידו של האדם בעולם

   1. בראשית פרק א:

א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ…

כד וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן.  כה וַיַּעַשׂ אֱלֹקים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹקים, כִּי-טוֹב.  כו וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  כז וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹקיִם, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.  כט וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.  ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.  לא וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.  {פ}

נתבונן בפסוקים המתארים את הבריאה, נשים לב למספר נקודות טכניות אך עקרוניות:

•      באיזה שלב בבריאה נברא האדם?
•     שימו לב – האם האדם נברא יחידי ביום השישי? איזו מסקנה ניתן ללמוד מכך?
•     פס' כז'- מה המשמעות שהאדם נברא בצלם אלוקים?
•     איזו ברכה מברך ה' את האדם? מה התפקיד שהקב"ה מיעד לאדם?
•     שימו לב לפעלים המצויים בברכה.

   2. בצלם אלוקים:

 ר' חיים וולוז'ין, נפש החיים, שער א' פרק ג:

זהו "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים וגו' (בראשית א, כז), כי בצלם אלוקים עשה" (שם ט, ו) שכמו שהוא יתברך שמו, הוא האלוקים, בעל הכוחות הנמצאים בכל העולמות כולם, ומסדרם ומנהיגם כל רגע כרצונו, כן השליט רצונו יתברך את האדם שיהיה הוא הפותח והסוגר של כמה אלפי ריבואות כוחות ועולמות, על פי כל פרטי סדרי הנהגותיו בכל עניניו בכל עת ורגע ממש, כפי שרשו העליון של מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו, כאילו הוא גם כן הבעל כח שלהם כביכול.

•   מה המשמעות של "צלם אלוקים" לפי ר' חיים? איזו משמעות יש לכך לעניינינו?

3. ננסה לברר את משמעות הפועל לכבוש לפי מקומות נוספים בתנ"ך:

א. במדבר לב , כב וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה, וְאַחַר תָּשֻׁבוּ—

 
ב. מגילת אסתר ז, ח וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל-בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן, וְהָמָן נֹפֵל עַל-הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת-הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת; הַדָּבָר, יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ, וּפְנֵי הָמָן, חָפוּ.

ג. ירמיה לד, יד מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר-יִמָּכֵר לְךָ, וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ; וְלֹא-שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי, וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם.  טו וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם, וַתַּעֲשׂוּ אֶת-הַיָּשָׁר בְּעֵינַי, לִקְרֹא דְרוֹר, אִישׁ לְרֵעֵהוּ; וַתִּכְרְתוּ בְרִית, לְפָנַי, בַּבַּיִת, אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו.  טז וַתָּשֻׁבוּ, וַתְּחַלְּלוּ אֶת-שְׁמִי, וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ, אֲשֶׁר-שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם; וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם–לִהְיוֹת לָכֶם, לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת.  {ס}

•  אילו משמעויות יש לפועל "לכבוש" לאור המקורות שצוינו לעיל?
•  האם הרדייה והכיבוש המצוינים בפס' כח הם טוטאליים לאור פסוקים כט-ל? (עיין ברש"י ורמב"ן לקמן).

ד. פסוק כ"ח:  פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה.

רמב"ן: וכבשוה – נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות, ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחשת, וכיוצא בזה וזה יכלול מה שאמר "ובכל הארץ" (לעיל פסוק כו):

ה. פסוק כ"ט: הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע…

רש"י: לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ – השוה להם בהמות וחיות למאכל ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם. וכשבאו בני נח, התיר להם בשר, שנאמר כל רמש אשר הוא חי וגו' כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון נתתי לכם את כל:

 
ו. הרב אברהם יצחק הכהן קוק- חזון הצמחונות והשלום, "לחי רואי" עמ' רז:

אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות שהרדיה האמורה בתורה "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל החיה הרומשת על הארץ, איננה מכוונת לרדיה של מושל עריץ, המתעמר בעמו ובעבדיו רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות ליבו. חלילה לחוק עבדות מכוער כזה, שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ה', הטוב לכל, ורחמיו על כל מעשיו שאמר: "עולם חסד יבנה".

•     איזו משמעות שונה / חיובית יכולה להיות למונח "רדייה"??
•  מהי רדייה שבונה עולם של חסד?

ז. הרב יוסף דב הלוי סלוביצ'יק בספרו איש האמונה עמ' 14-17 כותב כך:
"..הרי שעה שבירך ה' את האדם הראשון וכשהטיל  עליו לכבוש  את הטבע כיוון אותו אל התכונות המעשיות של השכל אשר באמצעותם יכול הוא להשתלט על הטבע…מעולם לא היה בהן כדי לאפשר לאדם לשלוט על הטבע…

רק אדם הבונה בתי חולים, המגלה שיטות ריפוי ומציל חיי בני אדם,מתברך במידת הכבוד… האדם התרבותי השיג שלטון מוגבל על הטבע ונעשה,  במובנים מסוימים, אדון לטבע… שלטונו מאפשר לו לפעול בהתאם לאחריותו."

• הרב סלוביצ'יק מוסיף את עניין האחריות המשמש כקצה המאזן של השלטון והכיבוש.
•  מה ההבדל בין שלטון ובין כיבוש?

ח. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לח עמוד א : "אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? … שאם תזוח דעתו [של אדם] עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר: כדי שיכנס [האדם] לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ושיכללן, והתקין סעודה, ואחר כך הכניס אורחיו .."

•  מתי האדם הוא בבחינת "מלך" ומתי בבחינת "יתוש קדמך"..
• כיצד זמן בריאתו של האדם משפיע על מצבו הנפשי של האדם?

4. לכבודי? או לכבודי! נברא העולם?…

ט. רמב"ם- מורה נבוכים,חלק ג ,פרק יב

והבחינה האמיתית היא- שכל אישי מן האדם הנמצאים, כל שכן זולתו משאר מיני בעלי החיים, הוא דבר שאין לו שיעור כלל בערך המציאות כולו הנמשך- כמו שבאר ואמר: "אדם להבל דמה וגו'", אנוש רימה ובן אדם תולעה"…וכל מה שבא בדברי ספרי הנביאים מזה העניין הנכבד, גודל התועלת בידיעת  האדם ערכו. ולא יטעה ויחשוב שהמציאות היה בעבורו  לבד.

פרק יג:

ובגלל הדבר הזה הדעת האמיתי אצלי, לפי האמונות התוריות והנאות לדעות העיוניות, הוא שלא יאמן בנמצאות כולם שהם מפני האדם לבד, אבל יהיו גם כן שאר הנמצאות כולם מכוונות לעצמם, לא מפני דבר אחר.

•     הרמב"ם מציע גישה בה המציאות- הטבע בעל קיום משל עצמו ללא קשר לאדם.
•     כיצד גישה זו כלפי הטבע משפיעה על יחסו ושלטונו של האדם על הטבע?

 קטע מתוך הספר "הודו" של עזריאל קרליבך:

'עליכם לסלוח לו' אמר בעל הבית והצביע עלי, ' הוא בא מארץ נחשלת מאוד. גם לנו בהודו, היו שבטים פרימיטיביים כאלה- לפני מאות בשנים, בעודנו יושבים בג'ונגל. אל תבואו עמו בדין. הוא אינו אשם. בארצו שלו אין עדיין צביליזציה'… לא כל המסובים ידעו מהיכן אני בא.. והוא היה צריך להסביר להם: 'תושבי ישראל שייכים לדת היהודית, שהיא משונה ומפגרת ביותר. יש להם ספר, שלא הגיע לחלק העולם שלנו- התנ"ך; ספר זה מתחיל בסיפור על בריאת העולם. יודעים אתם, כיצד מתארים הם לעצמם שהעולם נברא? שבעה ימים טרח האל, וברא תחילה שמים וארץ, ירח וכוכבים, ואחר כך יבשות וימים, ואחרי כן חיה ועוף, הכל למען גולת הכותרת שלו, בחיר היצירה ומטרת כל היקום… ויודעים אתם, מי הוא אותו  עליון מכל?' איש מבין המסובים לא ידע. נחשו אך לא מצאו.

'האדם!'… וכולם פרצו בצחוק אדיר…

'אם כן' שאלו, 'למה נבראו הכוכבים, שאין לו לאדם כל תועלת בהם? חי-חי-חי. שהאדם אינו יכול לגור בהם? חא-חא-חא… ואם העיקר הוא האדם- לשם מה כל הנשרים והברבורים, הינשוף והזריר, העיט והקוקיה, התוכי ובת היענה? ומה צורך בנמר ובזאב, ביחמור ובשועל, בכלב-הים ובליש? ובשביל מי הרי ההימאלאיה הגבוהים ואיי הים השוממים, ולשם מה צוקי הסלעים ויערות עד- מה טעם עולם ומלאו? מה? היכן השכל וההיגיון?'

בעל הבית נתחייך חיוך רחב.

'ההגיון' אמר, 'פשוט מאוד. הם המציאו לעצמם את האגדה הזאת, כדי שיוכלו לעשות ככל העולה על שרירות ליבם. כדי שיוכלו לרדוף אחר תאוותיהם בלא כל רסן. הם אמרו, שהאדם הוא תכלית הבריאה, כדי שיהיה לו צידוק לדרוך על כל היצורים, להתאכזר לכל היקום, לשעבד לעצמו את כל אשר עיניו רואות, להשמיד להנאתו מכל הבא לידו, – שכן הכל נחות דרגה לגביו, הכל נוצר רק למענו, עולם נבנה על מנת שהוא יהרוס אותו… הוא שאמרתי—פראים'…

_________________________________________________________
 חברותא ירוקה- אגף "רוח הסביבה" בחברה להגנת הטבע סניף ירושלים. כתיבה: הדס ילינק.  לפרטים-  0522775965