שאלה זו יש להציג בנר חנוכה: מה מצוותה, להדליק אש או לעשות אור? מצינו מצווה באש: קיום המערכה על גבי המזבח, “אש תמיד תוקד על המזבח” (ויקרא ו, ו), ומצינו מצווה באור: נר שבת, משום שלום בית (מסכת שבת, כ”ג, ע”ב). ובכן: מה גידרה של מצוות נר חנוכה?
כשתימצי לומר, נחלקו בדבר אבות העולם, בית שמאי ובית הלל: “פוחת והולך”, או “מוסיף והולך”.
האור משמש ביטוי לנר מצווה ותורה אור, לנר ה’ נשמת אדם. אור הנשמה צריך לחדור לתוך כל הפינות הנידחות של האדם (“חופש כל חדרי בטן”) ולהאיר את כל הרמ”ח והשס”ה שלו. ואור התורה צריך שיחדור ועתיד לחדור, לתוך כל הפינות הנידחות של העולם ולהאיר את כל מחשכי תבל ומעמקי ארץ. והא בהא תליא, האדם עושה את העולם. “גם את העולם נתן בלבם” (קהלת ג’, י”א). כשבני האדם יאירו את נפשם הם, יתרומם אף העולם כולו לדרגת האור העליון של תורה אור.
והאש מסמלת את ביעור וכליון הרע. האש שורפת ומבערת את כוחות הרע שבנפש האדם פנימה, כדבר שנאמר: “ובערת הרע מקרבך”. והאש שורפת ומכלה אף את כוחות הרע הפועלים בעולם כולו. והא בהא תליא, “כי את העולם נתר בלבם”, עד שיגיע היום עליו נאמר: “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ” (זכריה י”ג, ב), “והרשעה כולה כעשן תכלה”.
וודאי, אנו זקוקים לשני הכוחות, לאש ולאור, אבל נחלקו שני ה”בתים” של שמאי והלל איפה להעמיד את הדגש החזק, מהו העיקר ונקודת הכובד בעבודת האדם. בית שמאי, כדרכם, מחמירים. אי אפשר לאדם להתרומם לאור העליון אלא אם כן יבער וישרוף את כל כוחות הרע שבקרבו. “כי לא יגורך רע”. אחרי ביעור הרע ממילא יתקרב לאור הקדושה. בית הלל מקילים. אדרבה, על ידי אור של התורה ממילא יגרש את החושך של הרע. מעט אור דוחה הרבה חושך מאליו וממילא, כל שכן הרבה אור […]
ובימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, היו שתי התופעות הללו: אש ואור […]
ונחלקו בית שמאי ובית הלל על איזה משתי התופעות אנו עושים את הזיכרון לדורות. בית שמאי לשיטתם, אומרים: הזיכרון הוא לאש, לביעור הרע וכליון הטומאה, ובית הלל, לדרכם, סוברים: הזיכרון הוא לאור. וודאי, בשעתה היתה המלחמה נחוצה, ואם נחוצה היתה – עשינו אותה, אבל אין עושים מזה סמל ופולחן, אין האמצעי וזמני הופך למטרה תכליתית. לא זהו הלקח לדורות. הלימוד לדורות הוא האור.ומאליו מובן, שאם העיקר הוא שריפת הרע ובעורו, הרי כל מה שהאש שורפת יותר, הולך, ופוחת יותר הרע המתבער, עד שיגיע הזמן של “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ” לגמרי “והרשעה כולה כעשן תכלה” כליל. פוחת והולך. ואם הזיכרון הוא האור, הרי כל מה שגדול יותר, מאיר יותר. כל מה שמשתמשים יותר ב”נר מצווה ותורה אור”, הרי הם מוסיפים לה או יותר ויותר. “ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור ער נכון היום”. “הולך ואור”, מוסיף והולך.
והלכה כבית הלל…
הרב שלמה יוסף זוין, אוֹר או אוּר?, “לתורה ולמועדים”, הוצאת בית הלל, ה’תשל”ט
שלום! וברוכים הבאים למאגר המידע של טבע עברי בנושאי יהדות וסביבה. המאגר מכיל מגוון רעיונות מקורות וחומרי תוכן המתאימים למגוון רחב של פעילות. חפשו תוכן לפי סוג הפעילות, נושא הפעילות, ודרך החיפוש.
שאלה זו יש להציג בנר חנוכה: מה מצוותה, להדליק אש או לעשות
- מקורות
- חגים לאומיים, חנוכה
- חכמי הדורות האחרונים
- הרב שלמה יוסף זוין, אוֹר או אוּר?, "לתורה ולמועדים", הוצאת בית הלל, ה'תשל"ט
אמר רבי אליעזר:אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון – אדם צופה
- מקורות
- חנוכה, משמריות- מחוייבות לבריאה
- חכמי הדורות האחרונים
אמר רבי אליעזר:
אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.
כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובודר הפלגה, וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם.
ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא.
(בראשית רבה ג)שאלו חסידים: היכן גנזו?
האור הגנוז, מרטין בובר, הוצאת שוקן, עמ’ 5
השיבו: בתורה.
שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה?
השיבו: ימצאו וימצאו.
שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה?
השיבו: יגלוהו באורח חייהם.
וראוי היה זה שיהי’ בכ”ה בכסליו, שאז האור יוצא. כי בכ”ה באלול
- מקורות
- חנוכה, מזון למחשבה, פליאה והתבוננות
- חכמי הדורות האחרונים
- המהר"ל מפראג, נר מצווה, הוצאת יהדות, בני ברק תשל"ב, עמ' כ"ג
וראוי היה זה שיהי’ בכ”ה בכסליו, שאז האור יוצא. כי בכ”ה באלול נברא האור בעולם, כי העולם נבראה באחד בתשרי (ראש השנה י, ב) ובו נברא האדם שנברא בששי ימי בראשית, והאור שנברא ביום ראשון היה זה בכ”ה באלול שנברא האור. ויש לאור ד’ גבולים, הגבול האחד, שהאור הוא בתכלית התגברות שלו והחושך בתכלית המיעוט ומשם ואילך מתחיל האור להתמעט והחושך להתגבר, וזהו בתמוז. ויש גבול, שהאור והחשך הם שוים ומכאן ואילך מתחיל האור להתמעט והחושך להתגבר, וזה בחודש תשרי, שאז האור והחושך שוים ומכאן ואילך החושך מוסיף ומתגבר על האור. ויש גבול, שהחושך גובר על האור לגמרי, וזהו בחודש טבת, ומכאן ואילך מתחיל האור להתגבר. ויש גבול, שהאור והחושך הם שוים ואחר כך הולך האור ומוסיף, וזהו בחודש ניסן, שאז האור וחושך שוים ואחר כך מתגבר האור יותר עד חדש תמוז, וכן הוא חוזר חלילה. והנה התחלת האור שיוצא מן החשיכה הוא בכ”ה כסליו, כי בריאת אור עולם בזמן שהוא שוה היום עם הלילה וזה היה בכ”ה באלול או בכ”ה באדר למאן דאמר (ראש השנה יא, א) בניסן נברא העולם, אם כן התחלת האור הוא בכ”ה בכסליו שאז מתחיל האור להתגבר. ולפיכך נעשה הנס בשמן, והיה האור בכ”ה אף שלא היה שמן להדליק, והיה הנס כל שמונה כאשר אותו זמן הוא מיוחד להתחלת האור.
המהר”ל מפראג, נר מצווה, הוצאת יהדות, בני ברק תשל”ב, עמ’ כ”ג
בין ברכת האילנות וברכת שהחיינו: ייתכן שההבחנה בין שתי הברכות מבוססת על
- מקורות
- פליאה והתבוננות, תפילה וברכות
- חכמי הדורות האחרונים
- הרב בן דהאן
בין ברכת האילנות וברכת שהחיינו: ייתכן שההבחנה בין שתי הברכות מבוססת על טבעו של האדם. כאשר האדם רואה אילן שפירותיו ראויים לאכילה – הרגש הראשון המתעורר בו הוא הרגש התועלתני השימושי, והוא מברך את הקב”ה על כך שזיכהו להגיע שוב לעונתו של פרי טעים זה – “שהחיינו”. כאשר הפרי הבשל עומד לנגד עיניו, האדם מרוכז רק בו ובתועלת שעשויה לצמוח לו ממנו, ואינו פנוי לשעות ליופיו של האילן ולפרחיו.
אבל כאשר רואה האדם אילן שפירותיו עוד אינם גמורים – הוא פונה לצדו האסתטי, מעריך את יופיו ואת טובו ומברך את הקב”ה על שיצר אילן כה נאה: ברכת האילנות.
קיבץ מכל חלקי האדמה עפר, מזה המקום מעט, ומזה המקום מעט, ולא
- מקורות
- משמריות- מחוייבות לבריאה
- חכמי הדורות האחרונים
- הנצי"ב מוולוז'ין,העמק דבר על בראשית ב, ז
קיבץ מכל חלקי האדמה עפר, מזה המקום מעט, ומזה המקום מעט, ולא ככל בהמה וחיה, וכדיאתא בסנהדרין דל”ח א’ אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו, וטעמו של דבר, משום שמשונה טבע האדם מכל בהמה וחיה שאינם יכולים לחיות אלא באקלים של כל בריה לפי טבעו, וע”פ האקלים שנוצר שמה. מה שאין כן האדם נוצר באופן שיהא יכול לחיות בכל העולם, בין במקום היותר קר בין במקום שיותר חם וניזונים בכל אופן שהמקום גורס, על כן קיבץ הקב”ה עפר מכל חלקי האדמה. וכן יש הפרש במדות הנפש, דכל בריה יש לה כח הנפש המיוחד עז או חלש, החזק או הרפה, והאדם שנוצר ממנה וגדל בה מגדלת אותו הכח, מה שאין כן האדם יש בו כל המדות כמו שנאמר להלן מקרא יח והלאה, על כן כלל בו כל מיני אדמה.
הנצי”ב מוולוז’ין,העמק דבר על בראשית ב, ז
נפתלי צבי יהודה ברלין (1893-1816) – ידוע בכינויו הנצי”ב מוולוז’ין, היה ראש ישיבת וולוז’ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19; חיבר את פירוש “העמק דבר” ו”הרחב דבר” על התורה ושיר השירים וחיבורים תורניים נוספים.
בפגאניות האלוהות היתה חלק מן הטבע, והאדם ואלוהיו שניהם היו אובייקטים של
- הרב אברהם יהושע השל
- מקורות
- מפסח עד שבועות
- חכמי הדורות האחרונים
בפגאניות האלוהות היתה חלק מן הטבע, והאדם ואלוהיו שניהם היו אובייקטים של הטבע. אמונת הייחוד [המונותיאיזם], בלמדה שאלוהים הוא הבורא, שהטבע והאדם הם שניהם חברים-נבראים של האל, גאלה את האדם מנאמנות בלעדית לטבע […] השרת הקדושה מן הטבע לא הביאה כלל לניכור של הטבע, אלא קירבה את האדם לכל חי בתוך אחוות הלל ושבח. האדמה היא אחותנו, לא אמנו.
אברהם יהושע השל (1972-1907) – מההוגים החשובים של המחשבה היהודית הדתית של יהדות ארצות הברית במאה העשרים; תיאולוג, חוקר מחשבת ישראל, משורר ופילוסוף; כתב ספרי הגות ושירה רבים.
וְעַל כֵּן יֵשׁ בְּוַדַּאי בְּכָל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁנִּבְרָא בָּעוֹלָם בְּחִינַת הַתַּכְלִית כִּי
- מקורות
- משמריות- מחוייבות לבריאה, פליאה והתבוננות
- חכמי הדורות האחרונים
- רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן תנינא ל"ט
וְעַל כֵּן יֵשׁ בְּוַדַּאי בְּכָל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁנִּבְרָא בָּעוֹלָם בְּחִינַת הַתַּכְלִית כִּי בְּכָל דָּבָר וְדָבָר יֵשׁ בּוֹ הַתְחָלָה וָסוֹף דְּהַיְנוּ הַהַתְחָלָה מִמָּקוֹם שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת עַד שֶׁנִּתְגַּשֵׁם וְנִתְהַוֶּה בָּזֶה הַתְּמוּנָה וְהַדְּמוּת וְגַם יֵשׁ בּוֹ בְּחִינַת הַתַּכְלִית וְהַסּוֹף שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִבְרָא דְּהַיְנוּ שֶׁיְּכוֹלִין יִשְׂרָאֵל לְהַעֲמִיק עִיּוּנָם וְלָדַעַת וּלְהִתְבּוֹנֵן בִּפְרָטֵי הַבְּרִיאָה בְּתַבְנִית הָאֵיבָרִים וּבִנְיָן וְקוֹמָה וּדְמוּת וְכוּ’, שֶׁל כָּל דָּבָר וְדָבָר לְהִתְבּוֹנֵן בָּהֶם גְּדֻלּוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַך, וּלְעָבְדוֹ יִתְבָּרַך עַל יְדֵי זֶה
רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר”ן תנינא ל”ט
שהרי אנחנו חיים בתוך הטבע המקיף אותנו בחוקיו, והננו מצווים להתהלך עמהם,
- מקורות
- משמריות- מחוייבות לבריאה
- חכמי הדורות האחרונים
- הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מתוך מאמרי הראי"ה עמ' 146-147
שהרי אנחנו חיים בתוך הטבע המקיף אותנו בחוקיו, והננו מצווים להתהלך עמהם, בקשר קדושת התורה והמצוה את חוקותיו תשמרו, חוקים שחקקתי בהם שמים וארץ. אמנם הננו גם כן מאוגדים, עם כל המעשים אשר רוח האדם הולך ומחדש אותם עם כל הטכניקה כולה, וכל הסתעפויותיה. וכשם שאנו מתהלכים עם חוקי הטבע בהתאמה לדבר ה’ ואור תורתו, כן אנו מתהלכים עם חוקי הטכניקה, וחייבים אנו ללכת בהם גם כן בהתאמה עם חוקי התורה ויפעת אורה. ונמצא שיש לנו יהדות טבעית ויהדות טכנית, היהדות הטבעית מובעת היא בתקיעת השופר הכלי הטבעי, אמנם היהדות הטכנית היא מובעת בתקיעת החצוצרות כלי המעשה המתוקן במפעלו של האדם, באומנתו הטכנית. השאיפה האמיצה שלנו היא להרים קרן בשני חלקי היהדות הללו הטבעית והטכנית… ובחצוצרות וקול שופר נריע לפני המלך ד’ בבית נכון ונשא. ונלמד את עצמנו ואת כל עמי הארץ אשר יראו כי שם ד’ נקרא עלינו, כי הטכניקה האנושית נוצרה כדי לשמש את העולם ואת החיים הנועדים על פי דבר ה’ להיות חיים תמימים וטהורים כאשר עשה אלקים את האדם ישר והיא צריכה לא לבלע ולהשחית אלא להעשות טפל לקיומו של העולם בטהרת טבעו הבריא והרענן על פי מהלך חוקי הטבע אשר ברא אלקים חיים ומלך עולם להחיות בהם את בריותיו. ונזכור גם וביחוד אז בימי גדולתנו ופארנו כי השופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר. ואשרי העם יודעי תרועה ד’ באור פניך יהלכו.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מתוך מאמרי הראי”ה עמ’ 146-147
השימוש בדברים שהם קנינו הטבעיים של בעה”ח, אפילו בשעה שאין האדם נוטל
- מקורות
- מזון למחשבה, משמריות- מחוייבות לבריאה, צער בעלי חיים
- חכמי הדורות האחרונים
- הרב קוק, חזון הצמחונות והשלום
השימוש בדברים שהם קנינו הטבעיים של בעה”ח, אפילו בשעה שאין האדם נוטל על ידם את חייו מן העולם, כחלב הבהמה הנחלבת וצמרה של הנגזזת, הנה נזרע אור זרוע בתורה האלהית שתצא צמחה בתור ההערה השכלית היותר עדינה, שגם באלה יש צורך לרשמי הדרכה ורגשי מוסר יקרים לאות, שכ”כ יהיו רמים וקדושים עדינים ושלמים החיים עד שההשתררות היתירה באין כל רגשי משפט ומוסר – שהאדם בחולשת אהבת עצמו העוברת כל גבול נגש אל הפרה העניה, ואל הרחל הנאלמה ונוטל מזאת את חלבה, ומזאת את צמרה – לא תתאים עם ההערה השכלית הבאה בעקב התמלאות ההערה התורית שתופיע בעולם, מחוזק ההכרה של דרכי ד’ וכבוד שמו, שתתנשא בכח האהבה הטהורה והקדושה.
הרב קוק, חזון הצמחונות והשלום
ראוי אמנם להכיר שאין כאן פגם מוסרי אם יוקח הצמר מהכבש, בשעה שגם לבעל הצמר, הכבש עצמו, יקל ע”י זה משאו, ועכ”פ לא יצר לו ולא יזיק לו, אבל מגונה הוא כשנוטל אותו להנאתו, בשעה שהבעלים האמתים הטבעיים, הכבש עצמו צריך לו, אז ראוי מצר ההערה השכלית להכיר הדבר בתור גזל משפט הבא רק מתגרת יד התקיף על החלש. וכן הדין עם החלב הנחלב, ראוי ג”כ לתן מקום שתצא במועדה הרשימה הראויה שיש יחש אמנם ללקיחת החלב מבעלי החיים עם לקיחת חייו ובשרו ממנו, דהיינו בשעה ואופן המצערו והמונע ממנו טובה ותועלת עצמית טבעית נאותה לו.
טו. מצוות כיסוי הדם והשחיטהכיסוי דם החיה והעוף היא כמו מחאה אלהית,
- מקורות
- מזון למחשבה, צער בעלי חיים
- חכמי הדורות האחרונים
- הרב קוק, חזון הצמחונות והשלום
טו. מצוות כיסוי הדם והשחיטה
הרב קוק, חזון הצמחונות והשלום
כיסוי דם החיה והעוף היא כמו מחאה אלהית, לעומת ההיתר התלוי ביסודו במצב הנפש המקולקלת של האדם “כי יצר לב האדם רע מנעוריו” (בראשית ח, כ”א) ונפשו זאת אומרת אוכלה בשר כי תאוה לאכל בשר (דברים יב, כא), וגם אוכלת בשר בכל אוות נפשה, באין שום רעיון של התנגדות פנימית, מצד רגש הטוב והצדק, אמרה תורה: כסה הדם, הסתר בושתך ורפיון מוסריותך, אע”פ שלא הגיע האדם עדיין למדרגתו הראויה לו, לתן למוסר נשגב כזה מהלכים בחיים המעשיים בפועל, ולא בא עדנה עד גבול החסידות של ההערה השכלית הזאת, להשכיל ולחוש יפה שאין ראוי לטול חייה של כל נפש חיה ומרגשת מפני צרכו ותאותו. אמנם הפעולות האלהיות, המצות, תעשינה דרכן לעשות את ההכנה המוסרית שתוכל לצאת אל הפועל בבא עתה.
ד. בשר תאוהבבא היתר התורה לאכילת בשר, אחרי קדושת המצות במתן תורה,
- מקורות
- מזון למחשבה, צער בעלי חיים
- חכמי הדורות האחרונים
- הב קוק, חזון הצמחונות והשלום
ד. בשר תאוה
הב קוק, חזון הצמחונות והשלום
בבא היתר התורה לאכילת בשר, אחרי קדושת המצות במתן תורה, האריכה בהצעת הדברים: (דברים יב,כ) “ואמרת אוכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר”. יש כאן גערת-חכם נסתרת והערה גבולית. כלומר, כל זמן שמוסריותך הפנימית לא תקוץ באכילת בשר בע”ח, כמו שכבר אתה קץ מבשר אדם, שע”כ לא הוצרכה תורה לכתוב עליו איסור מפורש, שאין האדם צריך אזהרה על מה שקנה לו כבר מושג טבעי בזה, שזהו כמפורש, שבבא התור של מצב המוסרי האנושי לשקץ בשר בע”ח, מפני הגעל המוסרי שיש בו, הלא אז לא תאוה כלל נפשך לאכול בשר ולא תאכל,
נפש האדם בראה אלהים ישרה, שמחה בחייה ומוצאת נחת ברגשותיה, כל זמן
- מקורות
- משמריות- מחוייבות לבריאה, פליאה והתבוננות
- חכמי הדורות האחרונים
- הרב קוק עין איה על מסכת ברכות ט,קי"א
נפש האדם בראה אלהים ישרה, שמחה בחייה ומוצאת נחת ברגשותיה, כל זמן שיתאים האדם את חייו לחיי הטבע הכללי, ימצא אושר ושמחת לב. אמנם בתגרת יד החברה האנושית התרחק האדם מרגשות הטבע הטהורים ונעכרה גם כן דעתו. על כן המידה שתשיבהו אל ישוב דעתו הטבעי היא הקורת רוח הכללית המשותפת שימצא האדם בטבע. חסד ה’ המלא את כל היקום, קול זמרת הציפורים מבין עפאים יתנו קול, מראה הדר הכרמל והשרון בפרחיהם הנחמדים, ריח השושנים וכל פרי חמד אשר בגן ה’, הארץ אשר נתן לבני אדם.
הרב קוק עין איה על מסכת ברכות ט,קי”א