תרומות

טבע עברי
מרכז למידה מקוון

שלום! וברוכים הבאים למאגר המידע של טבע עברי בנושאי יהדות וסביבה. המאגר מכיל מגוון רעיונות מקורות וחומרי תוכן המתאימים למגוון רחב של פעילות. חפשו תוכן לפי סוג הפעילות, נושא הפעילות, ודרך החיפוש.
כל הנושאים

חברותא- שטחים פתוחים ותכנון עירוני

דף מקורות העוסק בתכנון נכון של השטחים הפתוחים והרחקת מפגעים מן העיר
  •   הדס ילינק
  •   דפי לימוד
  •    ארץ ישראל, הלכות שכנים

חברותא ירוקה

שטחים פתוחים ותכנון עירוני

חלק א’: חגורות ירוקות ושינוי יעוד קרקע

1.    במדבר פרק לה: א וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה, בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ, לֵאמֹר.  ב צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם, עָרִים לָשָׁבֶת; וּמִגְרָשׁ, לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם, תִּתְּנוּ, לַלְוִיִּם.  ג וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם, לָשָׁבֶת; וּמִגְרְשֵׁיהֶם, יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם, וּלְכֹל, חַיָּתָם.  ד וּמִגְרְשֵׁי, הֶעָרִים, אֲשֶׁר תִּתְּנוּ, לַלְוִיִּם–מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה, אֶלֶף אַמָּה סָבִיב.  ה וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר, אֶת-פְּאַת-קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת-פְּאַת-נֶגֶב אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת-פְּאַת-יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם בָּאַמָּה–וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ; זֶה יִהְיֶה לָהֶם, מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים.  ו וְאֵת הֶעָרִים, אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם–אֵת שֵׁשׁ-עָרֵי הַמִּקְלָט, אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ; וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ, אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר.  ז כָּל-הֶעָרִים, אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם–אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה, עִיר:  אֶתְהֶן, וְאֶת-מִגְרְשֵׁיהֶן.  ח וְהֶעָרִים, אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל–מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ, וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ:  אִישׁ, כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ, יִתֵּן מֵעָרָיו, לַלְוִיִּם.

2.    רש”י- (ב) ומגרש – ריוח מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה.

3.    רש”י– (ג) לכל חיתם- כל צרכיהם.

4.    ספורנו (ג) לבהמתם למרכב ולמשא ; ולרכושם  בקר וצאן ; ולכל חיתם כמו  דבורים ל כוורת ויוני שובך וזולתם.

5.    רש”י- (ד) אלף אמה סביב – ואחריו הוא אומר אלפים באמה, הא כיצד אלפים, הוא נותן להם סביב. ומהם אלף הפנימים למגרש והחיצונים לשדות וכרמים:

6.    תלמוד בבלי במסכת סוטה דף כז’ עמ’ ב:  “ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו’, ומקרא אחר אמר: מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב, אי אפשר לומר אלף אמה שכבר נאמר אלפים אמה, ואי אפשר לומר אלפים אמה שכבר נאמר אלף אמה, הא כיצד? אלף אמה מגרש, ואלפים אמה תחום השבת ; ר’ אליעזר בנו של ר’ יוסי הגלילי אומר: אלף אמה מגרש, ואלפים אמה שדות וכרמים.

7.    הרמב”ם: הלכות שמיטה ויובל פרק יג: א  שבט לוי–אף על פי שאין להם חלק בארץ, כבר נצטוו ישראל ליתן להם ערים לשבת ומגרשיהם:  והערים הם שש ערי המקלט, ועליהן ארבעים ושתיים עיר; וכשמוסיפין ערי מקלט אחרות בימות המשיח, הכול ללויים.
ב  מגרשי הערים, כבר נתפרשו בתורה שהם שלושת אלפים אמה סביב–שנאמר “מקיר העיר וחוצה, אלף אמה סביב” (במדבר לה,ד), ולהלן הוא אומר “ומדותם מחוץ לעיר, את פאת קדמה אלפיים באמה . . .” (במדבר לה,ה):  אלף הראשונות מגרש, ואלפיים שמודדין חוץ למגרש לשדות וכרמים.
ג  ונותנין לכל עיר, בית קברות חוץ לתחום זה–שאין קוברין מתיהם בתחום עריהם:  שנאמר “ומגרשיהם, יהיו לבהמתם ולרכושם, ולכול, חיתם” (במדבר לה,ג)–לחיים ניתנו, לא לקבורה.

8. משנה, ערכין ט, ח’: אין עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש.

9. רש”י: אין עושין שדה -מגרש- משום יישוב ארץ ישראל , והיינו חורבן שממעט את הזריעה
מגרש- שדה- שמחריב את נוי העיר
מגרש- עיר-  שאין עיר נאה בלא מגרש
עיר- מגרש- שאין מחריבין את יישוב העיר.

10. הרמב”ם: הלכות שמיטה ויובל פרק יג:
ד  אין עושין בערי הלויים עיר מגרש, ולא מגרש עיר, ולא מגרש שדה, ולא שדה מגרש–שנאמר “ושדה מגרש עריהם, לא יימכר” (ויקרא כה,לד) ; [ה] ומפי השמועה למדו שזה שנאמר “לא יימכר”, לא ישונה–אלא השדה והמגרש והעיר, כל אחד משלושתן כמות שהוא לעולם.
ה  וכן בשאר ערי ישראל–אין עושין שדה מגרש, ולא מגרש שדה, ולא מגרש עיר, ולא עיר מגרש; [ו] ולא יסתור אדם את ביתו לעשותו גינה, ולא ייטע את חורבתו גינה:  שלא יחריבו ארץ ישראל.

11. מסכת ערכין פרק ה,ט  אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה מגרש עיר ולא עיר מגרש ר”א אומר בד”א בערי הלוים אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש ומגרש שדה מגרש עיר ולא עיר מגרש כדי שלא יחריבו את ערי ישראל לא יסתור אדם את ביתו לעשותו גנה לא יטע אדם את חורבתו גנה מפני שהוא כמחריב את ארץ ישראל ר”ש בן גמליאל אומר נוטע אדם את חורבתו גנה שכך הוא ישובה ר”א בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אלפים אמה תחום ערי הלוים צא מהן אלף אמה מגרש נמצא מגרש והשאר שדות וכרמים.

12. בבלי עירובין, נה ע”ב: אמר רב הונא כל עיר שאין בה ירק אין תלמיד חכם רשאי לדור בה.

חלק ב’: הרחקת גורמי תעשייה ומזהמים מן העיר

1.    משנה  בבא בתרא ב,ח :
מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה. לא יעשה אדם גורן קבועה בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח; מרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו, שלא יזיק.

2.    רמב”ם הלכות שכנים פרק יא הלכה א:
מי שעשה גורן בתוך שלו, או קבע בית הכסא, או מלאכה שיש בה אבק ועפר וכיוצא בהן צריך להרחיק כדי שלא יגיע העפר או ריח בית הכסא או האבק לחבירו כדי שלא יזיקו, אפילו היתה הרוח הוא שמסייע אותו בעת שעושה מלאכתו ומוליכה את העפר או נעורת הפשתן והמוץ וכיוצא בהן ומגיעתן לחבירו הרי זה חייב להרחיק כדי שלא יגיעו ולא יזיקו, ואפילו על ידי הרוח מצויה שכל אלו כמי שהזיקו בחציו הן.

3.    משנה מסכת בבא בתרא ב ט :
 מרחיקין את הנבילות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר רבי עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה ומרחיק חמשים אמה

4.    משנה מסכת בבא בתרא  ב, ג :
 [ג] לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו ולא רפת בקר באמת ביין התירו אבל לא רפת בקר חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין עושה כלים יוצא ומוכר בתוך השוק

5.    גמרא, בבא בתרא כג ע”א:
 מרחיקין את השובך מן העיר חמישים אמה. ולא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח

6.    בתוספתא בבא בתרא א, ז’:
רבי יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא ינטשו את בני אדם רבי נתן אומר מגדל דבורים כמגדל כלבים רבי נתן אומר מרחיקין את הכבשונות מן העיר חמשים אמה ואת האילן מן העיר עשרים וחמש אמה וכשם שמרחיקין מן העיר כך מרחיקין מבורות ושיחין ומערות וכשם שמרחיקין מכולן כך מרחיקין מן הקברות.

7. ברכות נז ע”ב: שלשה משבין דעתו של אדם: קול מראה וריח.

 כל זמן שיתאים האדם את חייו לחיי הטבע הכללי, ימצא אושר ושמחת לב. אמנם בתגרת יד החברה האנושית התרחק האדם מרגשות הטבע הטהורים ונעכרה גם כן דעתו. על כן המידה שתשיבהו אל ישוב דעתו הטבעי היא הקורת רוח הכללית המשותפת שימצא האדם בטבע. חסד ה’ המלא את כל היקום, קול זמרת הציפורים מבין עפאים יתנו קול, מראה הדר הכרמל והשרון בפרחיהם הנחמדים, ריח השושנים וכל פרי חמד אשר בגן ה’, הארץ אשר נתן לבני אדם.

הרב קוק, אורות

על רשות הרבים

מאמר מעמיק על היחס לרשות הרבים לאורך השתלשלות ההלכה עד ימינו.
  •   אלישיב פרנקל
  •   מאמרים
  •    ארץ ישראל, הלכות שכנים

 

על רשות הרבים

דומני שכמעט אין נושא מכל המגוון הגדול של תחומי איכות הסביבה שאינו קשור בדרך כזו או אחרת לתחום של ‘רשות הרבים’. פירושה של המילה ‘רשות’ במסגרת הביטוי ‘רשות הרבים’ משמעה בעלות, וכך ‘רשות היחיד’ הינה חפץ או שטח השייך ליחיד, ואילו ‘רשות הרבים’ שייכת לציבור כולו. ישנם מספר סוגים של רשות יחיד, כאשר לצד הדירה הפרטית שהיא רשות יחיד מובהקת ישנה החצר המשותפת של כמה דירות בבנין, וגם היא נחשבת עדיין רשות יחיד.
הביטוי ‘רשות הרבים’ אינו מוזכר במקרא ומקורו הוא מאוחר יותר,  כאשר במסגרת מאמר זה נדון בכמה היבטים שלו בספרות חז”ל, בספרות ההלכתית של ימי הבינים ובספרות השו”ת של ימינו.
בעלות משמעותה בראש ובראשונה הזכות והיכולת להשתמש באותו חפץ או שטח. אולם בעלות של יותר מאדם אחד אינה דבר פשוט, שהרי בדיוק אותה זכות הקיימת לפלוני להשתמש בחפץ או בשטח מסוים קיימת גם לחברו. מכאן עולה שחייבים אנו לאמר שרשותו-בעלותו של אדם ברשות הרבים הינה רשות מוגבלת, בשונה מאופי הבעלות על רשות היחיד. זאת ועוד, אין זכותו של אדם להשתמש ברשות הרבים בכל דרך שירצה. סוגים שונים של רשות הרבים מחייבים שימוש שונה של הציבור. לא דין הכביש כדין המדרכה, ולא דין שניהם כדין הגינה הציבורית, ולא דין כל אלה כדין שטח פתוח. אף בתוך הגינה הציבורית ישנו שטח מגודר שנשתל בפרחים ואסור בכניסה עבור הרבים.

(1) אופן השימוש הנכון ברשות הרבים

(א) מפגע ברשות הרבים
אם נניח לפי שעה שברשות היחיד יכול אדם לעשות כפי שליבו חפץ ללא הגבלות מצד הרבים, הרי יש לשאול מה מותר לאדם לעשות ברשות הרבים, שהיא בבעלותו אך לא הבלעדית? איזה שימוש יוגדר כשימוש ראוי ואיזה יוגדר כלא ראוי? אחד הנושאים המרכזיים בהם דנים חז”ל בנוגע לרשות הרבים הוא שימת מכשול ברשות הרבים היכול לגרום לנזק גוף או נזק ממון. היסוד המקראי העומד בבסיס כל הדיון הוא שני הפסוקים הבאים:
‘וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בֹר ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור. בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו’ (שמות כא,לג-לד).
המושג ‘בור’ או ‘בור ברשות הרבים’ נעשה בספרות חז”ל ל’אב נזק’, קרי – אב טיפוס לכל הנזקים הנייחים שהושמו על ידי אדם ברשות הרבים.  וכך התקלות (הנייחות) שהושמו על ידי בני אדם ברשות הרבים  נכללים תחת המושג ‘בור’ ובעל התקלה מתחייב בתשלומים במידה ונגרם נזק. במשנה ובתלמודים מביאים מקרים ממקרים שונים ומבררים על ידי דוגמאות את פרטי ההלכות הקשורות ב’בור’. בעזרת המקורות אנו ננסה לברר האם מותר כלל לאדם להניח את חפציו ברשות הרבים, ומה קורה כאשר נגרם נזק מחפץ זה. נדון כעת במשנה במסכת בבא קמא פרק ג משנה א:
‘המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור,
ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו’
הנחת כד, חבית או כל תקלה אחרת ברשות הרבים היא בגדר ‘בור ברשות הרבים’, ולכן התחייב בעל התקלה לפצות על הנזק שנגרם לנתקל, והנתקל פטור מתשלום על הנזק שנגרם לבעל התקלה. על משנה זו מקשה התלמוד הירושלמי ‘ואין דרך אדם להניחן ברשות הרבים?’ ודברים אלה הם תמיהה על המשנה מדוע הנתקל פטור שהרי דרכן של בני אדם להניח את כדם ברשות הרבים, ולכן על עובר האורח להתבונן בדרכו, ואם לא עשה כן מתחייב הוא בנזק שגרם, ובעל הכד אינו חייב בפיצויים על פציעתו! היו שפתרו בעיה זו ואמרו שאכן רשות הרבים היא מקום בו אנשים נוהגים להניח את חפציהם וכתוצאה מכך למעט מקרים מיוחדים (כגון בלילה או בכל מקרה בו לא ניתן היה לראות את התקלה) מוטלת על האדם החובה להסתכל לאן הוא הולך ואם לא עשה כן האחריות לנזקים מוטלת עליו.  ר’ אלעזר בתלמוד הירושלמי טוען בדיוק ההיפך שאין דרך בני אדם להניח חפציהם ברשות הרבים ולכן כל נזק שנגרם מוטל על בעל החפץ. דעת ביניים אומרת שאין חובה על האדם להסתכל לאן הוא הולך ולכן אפילו אם דרכם של בני אדם להניח חפציהם ברשות הרבים, עליהם מוטלת האחריות למקרה שחפץ זה נשבר ו/או גרם לנזק.  הרמב”ם, ושאר פוסקים לפניו ואחריו פסקו כשיטה זו, האחרונה, והם מבדילים בין מקרה בו ישנה רשות מפורשת להניח חפצים ברשות הרבים,  ובמקרה כזה בו ידוע ומפורסם דבר התקלה – הנתקל חייב בנזק. אך אם לא ניתנת רשות זו, האחריות מוטלת על בעל התקלה.
כאשר התורה כתבה ‘וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בֹר ולא יכסנו’ היא בודאי לא התכוונה לאמר שמותר לאדם לחפור בור ללא כל צורך. אלא, במקרה ויש צורך לכרות בור (בור מים ציבורי, תיקוני דרכים וכיוצ”ב) יש לכסותו שלא יגרם נזק ממנו. וכך, למרות והדיון בתלמודים ובמפרשים הוא שבשאלת חיוב הממון במידה ונגרם נזק, אין הכוונה לאמר שמותר להניח כד ברשות הרבים שהרי כד הוא ‘בור’.  אחד מפרשני התלמוד, ר’ מנחם בן שלמה המאירי כותב שבעל הכד הניח את הכד על מנת לנוח, ומדבריו יש להבין שאין בעל הכד הניח את הכד והלך לו (שזה בודאי אסור), אלא הוא מצוי בצד הכד ועוד זמן קצר ימשיך בדרכו. בדומה לחיוב התורה לכסות את הבור, כך במקרה שלנו יש החובה לעמוד לצד הכד ולוודא ש’הבור מכוסה’, קרי אין אדם יכול להנזק ממנו.
מכאן שבשאלת השימוש המותר של אדם ברשות הרבים, עולה שלמרות שרשות הרבים היא בבעלותו של כל אחד, אין לאדם להניח חפציו ברשות הרבים ללא כל סיבה שהרי אלה יכולים לגרום נזק. בשאלת האחריות לנזק – רק במקרה שהאדם עשה את חובתו ווידא שרכושו לא יזיק הוא יהיה פטור מן הנזק אם בכל זאת נגרם.

(ב) הנחת חפצים פרטיים לזמן ארוך ברשות רבים
דנו עד עתה בשאלה הנזק במקרה של הנחת תקלה ברשות הרבים. על מנת להבהיר את נקודה זו נעיין במשנה במסכת בבא מציעא פרק י משנה ה:
‘המוציא זבל לרשות הרבים: המוציא מוציא, והמזבל מזבל
אין שורין טיט ברשות הרבים ואין לובנין לבינים
אבל גובלין טיט ברשות הרבים אבל לא לבינים
הבונה ברשות הרבים: המביא  אבנים מביא, והבונה בונה, ואם הזיק משלם מה שהזיק’
משנה זו עוסקת באיסור של הנחת חפצים לאורך זמן ברשות הרבים. כאמור, השימוש ברשות הרבים נתון לרבים, אך באופן מוגבל בלבד. יש לאדם רשות להוציא את זבלו (החומר לטיוב הקרקע) לרשות הרבים אך בתנאי שהאדם המזבל יקח אותו אל השדה ויזבל ללא שיהוי.  וכדברי רש”י ‘אין רשאי להשהותו שם, אלא מוציא מן הרפת לרשות הרבים, והנושאו יהא מזומן לישאנו לשדה ולגנה לזבל’. בדומה לכך, אין לצפות שהפעולות הנגזרות מהקמת בנין יתבצעו רק בשטח הפרטי ולא יגלשו גם אל רשות הרבים. אך המשנה קובעת שהשימוש ברשות הרבים יהיה קצר, ואין להשהות את החומרים ברשות הרבים, שהרי ככל שהזמן עובר הסיכוי שמישהו יפגע מהם רב יותר. וכך מפרש רש”י את המשנה: ‘אין שורין טיט – מקומות יש ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד. ואין לובנים לבנים – לפני שמשהה אותן לייבשן… וגובלין טיט – לתת מיד בבנין. והבונה בונה – מקבל מיד המביא ובונה’. רש”י מדגיש שאין לבצע פעולות שמשמען תפישת שטח ציבורי לזמן ארוך. זאת ועוד, מדברי רש”י עולה שאף אין להניח לזמן קצר את הלבנים ברשות הרבים, כאשר חובה על האדם הבונה את הבית לקבל הלבנים מידו של המביא ולבנות בהם את הבנין לאלתר.

(ג) הוצאת זבל לרשות הרבים
כעת באים אנו לדון בשאלת הוצאת זבלים לרשות הרבים, ולשם כך נעיין במשנה הבאה (בבא קמא ג:ג):
השופך מים ברשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקו’
בשונה מכד השייך בשעת הנזק לבעליו, מים שנשפכו ברשות הרבים הם הפקר ומבחינה משפטית כבר אינם שייכים לאדם ששפך אותם. בנוסף, תוך פרק זמן מסויים המים יספגו בקרקע ולאחר מכן גם יתיבשו, בניגוד למכשול קבוע ברשות הרבים שעד שלא יוזז ממקומו ימשיך להוות מפגע. אך למרות כל זאת דין מים כדין כד, ועל האדם ששפך את המים ישנה החובה לשלם במידה ונגרם נזק. המשנה באה ללמדנו שאין אדם יכול להפקיר את נזקיו ובכך להפטר מתשלום נזק.  אך אין הדברים פשוטים כל כך, והתלמוד כאשר מפרש את המשנה מביא את הברייתא הבאה (דף ל עמוד א):
‘אלו הפותקין ביביהן והגורפין מערותיהן ברשות הרבים:
בימי החמה שאין להן רשות, בימות הגשמים אף על פי שיש להן רשות ובא אחר והוזק בהן הרי זה חייב’
ביב הוא אותו צינור-מרזב המנקז את המים שבחצר אל רשות הרבים. בדומה להיום, נהגו האנשים לנקז את שטיפת החצר לרשות הרבים. יחד עם המים נקזו גם את כל הלכלוך שהצטבר ופונה מן הבית. באופן דומה, גרפו וניקו את תחתית המערה או בור מי הגשמים, וזרקו את הלכלוך לרשות הרבים. ישנה כאן הבחנה בין ימות הגשמים בהם הדרכים (שלא היו סלולות באותם ימים) בין כה וכה מלאות בוץ ולכלוך לבין ימות החמה בהם הדרך יבשה. על פי הנאמר כאן, יש רשות לעשות זאת רק בימות הגשמים. אולם, ישנה כאן הבחנה מעניינת בין השאלה של מותר ואסור ובין השאלה על הפיצוי במקרה של  נזק. אפילו במקרה שאדם זרק לכלוך ברשות הרבים בימות הגשמים – ברשות, עליו לשלם במקרה שנגרם מאותו לכלוך נזק לעובר אורח.
נעיין במשנה הבאה (בבא קמא ג:ד):
‘המוציא את תבנו ואת גפתו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהן אחר חייב בנזקו
וכל הקודם בהן זכה’.
ראשית נאמר מספר מלים על המילה ‘זבלים’ שבמשנה זו. משמעותה המקורית של המילה ‘זבל’ היא חומרים אורגנים המשמשים לטִיוּב הקרקע. נכון הוא שחומרים אלה (וגם במשנה זו) הם בדר”כ שאריות והפרשות מסוגים שונים (ומכאן נגזרה המשמעות של המילה כפי שהיא לרוב בימינו – אשפה), אך בתקופות העתיקות ידעו גם ידעו להשתמש מחדש באותן שאריות, ואף לכנותן בכינוי שאינו דוקא שלילי – ‘זבל’ (בניגוד למילה ‘אשפה’ הבאה כנראה מן השורש ‘שפה’ שמשמעו תחתית). ובחזרה למשנה – אותו אדם הוציא את התבן והגפת (פסולת הזיתים) החוצה אל רשות הרבים על מנת שיהפכו לזבל באמצעות דריכת רגליהם של בני האדם. על פי המשנה אין איסור לעשות כך, וכמו במקורות לעיל, במקרה של נזק קיימת חובת פיצוי. אולם, במשנה זו ישנה תוספת מעניינת ‘וכל הקודם בהן זכה’, כלומר חכמים החליטו להטיל קנס על מוציא התבן והגפת, והפקיעו את בעלותו עליהם והפכו אותם להפקר, וכעת כל אדם יכול לזכות מאותו הפקר. כאן אנו רואים, לראשונה בגלוי, את מורת רוחם של חכמים ממעשים כמו אלה, וכדברי רבן שמעון בן גמליאל בהמשכה של אותה משנה ‘כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו חיבין לשלם, וכל הקודם בהן זכה’. האדם המוציא את זבלו לרשות הרבים מוגדר כ’מקלקל’, ולכן יש זכות לחכמים להטיל עליו קנס.
בכל זאת יש להבהיר שחכמים לא אסרו פעולות כמו אלו, ועלינו להבין זאת מתוך דברי ר’ יהודה בגמרא שם (בבא קמא דף ל עמוד א): ‘ר’ יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ’. ההסבר לכך שמותר לקלקל את רשות הרבים הוא שכולם מבינים שאין למעשה דרך אחרת וכך למעשה כולם עושים. כאשר נחלו בני ישראל את הארץ קבע יהושע בן-נון שיהא מותר לבצע כל מיני פעולות שאינן מטיבות עם הציבור, כי כך היא דרכו של עולם. רש”י מפרש שיהושע התנה תנאי שבני האדם לא יקפידו על פעולות כגון אלו למרות שמן הדין כנראה לא ניתן להתיר אותן.
מכאן אנו באים אל ‘החסידים’. החסידים היו אלה שלא קיבלו את שורת הדין הרגילה לרוב בני האדם, והחליטו להחמיר על עצמם. החסיד כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקופת חז”ל, (להבדיל מן החסיד והחסידות של תקופתינו), מחליט בעצמו ללא הנחיה ממסדית כלשהיא שההלכה הרגילה בה הולכים רוב בני האדם אינה מספקת אותו, והוא מגדיר עבורו (ועבורו בלבד) הגדרות מחודשות של מותר ואסור. מעשיהם של החסידים המסופרים במשנה ובתלמודים מציגים את האידיאל ואת המעשה אליהם ראוי לשאוף, ומזכירים שהחוק בפועל הוא מעין פשרה בין הרצוי למצוי. וכך מסופר על החסידים (בבא קמא דף ל עמוד א):
‘חסידים הראשונים היו  מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן
ומעמיקים להן שלשה טפחים כדי שלא יעכב המחרישה.
רב ששת שדי להו בנורא (זרק אותם באש),
רבא שדי להו בדגלת (בנהר החידקל)’.
הנוהג באותה תקופה היה להטמין את השיחים הקוצניים והזכוכיות במקומות מסתור ברשות הרבים כמו גדרות בין בתים וכדו’ על מנת שלא יזיקו.  במקום זאת השאירו אותם החסידים ברשות שלהם והטמינו אותם עמוק באדמה, פעולה הדורשת מאמץ גדול בהשוואה לאפשרות הקלה והמהירה שהיו יכולים לבחור. מעשה זה מבהיר את תחושת האחריות שהיתה לאותם אנשים בנוגע לזבל שהיה ברשותם. הסיפור על החסידים מופיע גם בתוספתא ובירושלמי בגירסה שונה, ומשם עולה שהחסידים היו אוספים את הקוצים והזכוכיות מרשות הרבים, ואם כך מוצג כאן רף גבוה מאוד לאחריותו של היחיד לרשות הרבים. רבא שזרק את הזבל בנהר, גם כן פעל לפנים משורת הדין, שהרי הגיע עד הנהר עם זבלו, פעולה הדורשת מאמץ ותכנון רב. יש לציין שהיום פעולה זו (וגם ההשלכה לאש של רב ששת) לא היתה מתקבלת בברכה, שהרי למפעלים הממוקמים על נהר או ים, להפטר מן הפסולת התעשייתית על ידי הזרמה שלהם לים הינה הדרך הפשוטה ללא כל מאמץ. בניגוד לימינו, הנהר ובמיוחד קרקעיתו, היו נחשבים בעת העתיקה למקום הפקר גמור, ומכיוון שהסביבה ואף הפסולת היו אז נקיים הרבה יותר מאשר היום, היה טבעי לאותם חסידים להשליך את הקוצים וזכוכיות דוקא שם ולא ברשות הרבים.
לסיכום, רשות הרבים היא בבעלותו של כל אחד ואחד, אולם ענין זה עצמו מהווה בעיה, שהרי שימוש בלתי זהיר בה עלול לגרום למפגע ולנזק בגוף או בממון. סגנון חיי היומיום מאלץ למעשה את האדם הרגיל להניח את מיטלטליו, לשפוך מים, להוציא אשפה ולהניח חומרי בנין ברשות הרבים, ומתוך כך לא ניתן לאסור פעולות אלה לחלוטין. אולם ההלכה היהודית מגבילה אותן מאוד, ולא נטעה הרבה אם נאמר שמהתבוננות במכלול המקורות עולה שההיתר לפעולות אלה ברשות הרבים הינו היתר של “בדיעבד” בלבד ולא של “לכתחילה”. הרי רצוי שקלקול רשות הרבים לא יתקיים כלל, וכל אדם היה נפתר מקוציו זכוכיותיו ושאר זבלו בשטחו שלו ולא ברשות הרבים. אולם זוהי גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה וקשה להאמין שחברה כזו אי פעם התקיימה. אולם, למרות שהחוק בסופו של דבר מתיר את אותן פעולות, הרי שאסור לנו להתעלם ממעשיהם של החסידים שהציבו לכולנו אתגר בנוגע לאחריותינו על הזבל אותו אנו מייצרים ועליו אנו אחראים.

(2) גזל רשות הרבים

עד עתה נקודת המוצא של הדיון ההלכתי היתה הסבירות שעלול להגרם נזק כתוצאה מהנחת המפגע ברשות הרבים, וממנה נגזרו האיסורים וההיתרים להנחת המפגע. במקורות שהבאנו לעיל לא מצאנו התייחסות של הפרשנים לשאלה האם אדם המשתמש בשטח מרשות הרבים לאורך זמן, ובאופן כזה גם מונע מאחרים את השימוש בו, האם אדם כזה נחשב כגזלן של הרבים.  במלים אחרות, הדיון להלן יעסוק בשאלה האם ניתן לגזול את הציבור על ידי תפישת שטח מרשות הרבים. 
בברייתא בתלמוד הבבלי במסכת סוכה נאמר כך:
‘תנו רבנן סוכה גזולה והמסכך ברשות הרבים ר’ אליעזר פוסל וחכמים מכשירין’
ורש”י מפרש את דעת ר’ אליעזר שמדובר בגזל הרבים, ולכן אסור לשבת בסוכה כזו. גם בתלמוד הירושלמי (מסכת סוכה ג:א) מצאנו סיפור על אחד החכמים שעשה סוכה ברשות הרבים וחברו שאלו ‘מי התיר לך?’. 
בענין אחר לגמרי במשנה מסכת עבודה זרה (ג:ח) בענין האם מותר לנוח מתחת עץ אשרה שמיועד לעבודה זרה, נאמר: ‘לא ישב בצלה ואם ישב טהור ולא יעבור תחתיה ואם עבר טמא. היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור…’. כלומר עץ שענפיו נוטים לרשות הרבים ובגלל סיבה כלשהי (כמו ע”ז) מונע את הרבים ללכת מתחתיו, נחשב כגוזל את הרבים. כך גם מצאנו בסיפור היפה על רבן גמליאל בבית המרחץ של אפרודיטי בעכו המסופר במשנה עבודה זרה ג:ד:
‘שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו
שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי,
אמר לו כתוב בתורתכם ‘ולא ידבק בידך מאומה מן החרם’,
מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי?
אמר לו אין משיבין במרחץ.
וכשיצא אמר לו אני לא באתי בגבולה היא באתה בגבולי,
אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אומרים נעשה אפרודיטי נוי למרחץ…’.
רש”י מפרש ‘היא באה בגבולי – שהמרחץ קודם לה והמרחץ נעשה לכל הבא למרחץ ולא כל הימנה [כלומר, אין לה הרשות או הכח] שתהא גוזלת את הרבים’. ר”ג התיר לשהות במרחץ כי פסל העבודה זרה של אפרודיטי היה שם רק לקישוט והמרחץ פעל עוד קודם לפסל. אך אם פני הדברים היו שונים, הרי שהיו נמנעים היהודים להכנס למרחץ ואם כך היה, הרי שהיה מדובר בגזל זכותם של הרבים לשהות במרחץ. על פי רש”י ‘המרחץ נעשה לכל הבא למרחץ’ כלומר הוא סוג של רשות רבים. לבית המרחץ אמנם פונקציה שונה מאשר רחוב רגיל, אך גם הוא מוגדר כשייך לרבים ומי שמונע את הרבים להכנס בו גוזל את הרבים.
לסיכום סעיף זה  נאמר שמושג ‘גזל הרבים’ שמתבצע בפועל ע”י גזילת רשות הרבים מבוסס דיו בספרות חז”ל, בספרות ימי הביניים וכפי שנראה בהמשך גם בספרות תקופתינו. על גזל הרבים כותבת התוספתא (בבא קמא י:יד) ‘חמור גזל הרבים מגזל היחיד, שהגוזל את היחיד יכול לפייסו ולהחזיר לו גזילו, והגוזל את הרבים אין יכול לפייסן ולהחזיר להם גזילתן’.

(3) רשות היחיד כנגד רשות הרבים

בתלמוד הבבלי (בבא קמא דף פא ע”א) דן התלמוד בתקנות שתיקן יהושע בן-נון כשנכנסו בני ישראל לארץ כנען. תקנות אלו הן תנאים שכל מי שנכנס לארץ ונחל בה נחלה היה מחויב לקבלם. המשותף לכולם הוא שמדובר בסוג של הפקעת שטח פרטי ושיתופם של הרבים בשטח זה. נביא חלק מן התנאים ונסביר אותם בקיצור:
‘תנו רבנן עשרה תנאין התנה יהושע:
(א) שיהו מרעין בחורשין, (ב) ומלקטין עצים בשדותיהם, (ג) ומלקטים עשבים בכל מקום…
(ד) ומחכין (=זורקים חכה) בימה של טבריה…
(ה) ומהלכים בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה,
(ו) ומסתלקין לצידי הדרכים מפני יתידות הדרכים…
(ז) ומת מצוה קונה מקומו’.
שלשת התנאים הראשונים נותנים רשות להכנס לשטח פרטי ולאסוף בו דברים שונים: (א) מותר להכנס ליער פרטי כדי לרעות שם את הבהמות. (ב) מותר להכנס לשדה פרטית וללקט עצים, (ג) ומותר ללקט עשבים בכל מקום. (ד) למרות וימה של טבריה (הכנרת) היתה כולה בשטחו של שבט נפתלי בלבד, מותר היה גם לשאר השבטים לדוג בה גם אם אינה נחלתם. (ה) בתקופה בין הקציר לזריעה, שדות התבואה היו עומדות חודשים ארוכים ללא שימוש. בתקופה זו (עד לעונת הגשמים) היה מותר לאדם לקצר את דרכו דרך אותה שדה. (ו) באותם ימים לאחר תום הגשמים, הבוץ בדרכים היה מתייבש וגורם לחריצים (‘יתדות’) בדרכים הלא סלולות ואלה היו מונעים את ההליכה הנוחה בהן. לכן מותר להכנס את תוך השדה הפרטית שלצד הדרך הציבורית וללכת בצידה ולא ברשות הרבים. (ז) אדם ללא קרובים שנמצא מת בשדה פרטית, ואין מי שידאג לקבורתו, מותר לקוברו היכן שנמצא, ואין בעל השדה יכול לערער ולעכב על כך.
התנאים כולם נותנים רשות בתנאים מסויימים, לעשות שימוש מסוים בשטחיים פרטיים. אין מדובר על ביתו הפרטי של האדם אלא רק על שדותיו או אגמיו שגם הם שטח פרטי אך השימוש בהן שונה לגמרי מאשר בבית. המעשים שהותרו כאן אינם גורמים נזק משמעותי לבעלים, כאשר ההנחה היא כנראה שאפילו בכנרת יש מספיק דגה עבור כל השבטים ושבט נפתלי לא ינזק. אך תיאור זה של מהלך העניינים אינו יכול להתעלם מן העובדה שמבחינה משפטית בכל המקרים ישנו היתר לרבים להשתמש בשטחו של היחיד. הכנרת מוגדרת כאן כמעין משאב ציבורי, ומופקעת משימושו הבלעדי של שבט מסוים. רש”י הגדיר את השדות העומדות חודשים ארוכים ללא שימוש (מן האביב עד לחורף) כ’הפקר’. פעולות מסויימות מותרות תמיד ויש וההיתר להן הוא לפי עונות השנה. המקרה הקיצוני ביותר הוא זה של מת המצוה, בו מופקע לחלוטין שטח פרטי (לא גדול) לצורך קבורה של אדם זר.
גם בימינו מוכר המצב בו מופקעים שטחים פרטיים לצורך הרבים, כגון סלילה או הרחבה של דרך או גן ציבורי. חוק העתיקות מגדיר שהשטח בו מצויות עתיקות מופקע מבעל החלקה ובודאי שהממצאים הארכיולוגים שנמצאו שם אינם שייכים לו.
התחושה הטבעית לנו היא שאם ברשות הרבים איננו יכולים לעשות כאוות נפשינו, הרי שבחלקתנו הפרטית – רשות היחיד – יש ביכולתנו לעשות כרצוננו. אך תחושה זו אינה נכונה כלל. בימינו ישנם חוקים ותקנות האוסרים פעולות רבות בחלקתנו הפרטית: אין להרעיש בשעות מסויימות, לא ניתן לבנות ללא קבלת היתר, כל שינוי בחזית בנין דורש גם הוא אישור. בספרות ההלכה קיים הביטוי ‘היזק ראיה’ שפירושו נזק שנגרם כתוצאה מהסתכלות של אדם אחר (גם מתוך דירתו הוא) אל תוך שטחו של חברו, ואלו הן רק דוגמאות. בבסיס המסורת וההלכה היהודית ניכרת היטב התפיסה הדתית לפיה רכושו הפרטי של האדם אינו ממש שלו אלא נתון לו בפיקדון, ועליו להשתמש בו כראוי. כך ניתן להבין את מתנות העניים ‘לקט שכחה ופאה’ בהן מועברת תבואה מרשותו של היחיד אל ההפקר עבור העניים. באופן מובהק הדבר בא לידי ביטוי במצוות השמיטה והיובל, על פיהן כל שדותיו של האדם מופקעות ממנו לעתים אף באופן קבוע.  גם במצוות השבת בא רעיון זה לידי ביטוי, כאשר חפצים מסוימים מוקצים ואסורים בשימוש אע”פ שהם בבעלותו המלאה של האדם. איסור ‘בל תשחית’ שהתפרש והורחב מאוד במהלך הדורות קובע שאסור לאדם להשחית רכוש גם אם מדובר ברכושו הפרטי.
גם אם הבעלות על רכושינו הפרטי – רשות היחיד – היתה מלאה, הרי רכוש זה יכול לעבור מיד אל יד ברצוננו על ידי מכירה או מתנה ואף שלא ברצוננו כמו על ידי ההוצאה לפועל.  לעומת זאת רשות הרבים תשאר לעולם של הרבים, כלומר שלנו. וכך מתואר בסיפור הבא:
‘מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים
ומצאו חסיד אחד
אמר לו: ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?
לגלג עליו.
לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רשות הרבים
ונכשל באותן אבנים
אמר, יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך’
רק לאחר שנכשל באבנים שהוא עצמו השליך הבין אותו ריקה שבאופן פרדוקסלי רשות היחיד שתחושתנו לגביה שהיא שלנו ורק שלנו – היא זו שבעלותינו עליה זמנית בלבד, ואילו רשות הרבים שעל פניו מרוחקת ומנוכרת יותר – עליה בעלותינו קבועה. כפי שראינו בעלות אינה נותנת היתר לעשות ככל העולה על רוחנו, כך ברשות היחיד, ועל אחת כמה וכמה ברשות הרבים בה הבעלות משותפת לכלל האוכלוסיה. על מנת שכולם יוכלו לממש את זכותם ולהשתמש ברשות הרבים באופן שווה כיאות, עלינו להפעיל את הכללים לגבי מה מתי והיכן מותר לעשות ברשות זו.

(4) מחשבות לימינו אנו

מכאן אנו באים לתהות ולתמוה על כמה מן המנהגים הנהוגים בימינו. כיום ישנה מערכת שלמה של פינוי אשפה והולכתה להטמנה. הרשות המקומית מספקת עבור הציבור פחי זבל בה נשמר הזבל עד לפינויו. כל עוד לא מפונה הזבל הוא אמור להיות בשטח הבנין ולא ברשות הרבים והוראה זו מיוצגת בחוקי העזר השונים של הרשויות המקומיות. אך אין הקפדה על ענין זה. זבל פעמים רבות מונח על המדרכה, ופחי אשפה קטנים וגדולים, בדרך כלל כאלה המשמשים בנין אחד בלבד או אף עסק אחד בלבד, שוהים דרך קבע על המדרכות וחוסמים את המעבר הבטוח של הולכי הרגל.
כמו כן, ענין שבשגרה הוא שקבלנים הבונים והמשפצים בתים ודירות, פורקים את אבני הבנין ושאר אביזרי הבניה על המדרכה ברשות הרבים, כאשר הבניה בפועל מתבצעת רק לאחר זמן. כך נוצר מפגע ברשות הרבים בגלל הנוחות של מבצעי עבודות הבניה. הדבר אמור גם לגבי פינוי זבל מאתר בניה. דבר מקובל בימנו שהקבלן שוכר מכולה גדולה של פינוי אשפה ומניחהּ ימים רבים ברשות הרבים, על המדרכה ועל הכביש.
מטרד גדול נוסף המתבצע דבר יום ביומו ובכל המקומות הוא חניה של מכוניות פרטיות על מדרכות. לאור מה שכתבנו עד עתה אין להגדיר מעשה זה אלא כ’גזל’. המדרכה היא המקום היחיד בו הולך הרגל יכול כיום להלך ברשות הרבים בביטחה. מעיקר הדין, ומלכתחילה נראה שהיה צריך להתייחס לרכב החונה ברשות הרבים (ואפילו על הכביש) כסוג של גזל הרבים, שהרי מדובר בתפיסת שטח ציבורי למטרות פרטיות. אך התחושה של רוב בני האדם והמנהג הרווח בתקופתינו הוא להתיר ענין זה ‘שהרי על מנת כן הנחיל יהושע את הארץ’. ואכן, הרחובות בימינו סלולים באופן כזה שמיועד גם עבור חנית רכבים,  וכל אחד מאיתנו מבין שאחרת אין דרך סבירה לנהל את חיינו.
כאן המקום לצטט שני מקורות מתקופתינו הדנים בחנית רכבים שלא כחוק. הרב יצחק וייס כותב בספר תשובותיו ‘מנחת יצחק’,  תשובה לשאלה האם מותר למסור לשלטונות אדם המסכן את הציבור על ידי נהיגה בלתי זהירה וחניה המסכנת את הציבור. הרב וייס מגדיר את הנהג הבלתי זהיר כ’רודף’ (ומכאן נובע שיש לעוצרו במהירות האפשרית). על מי שמחנה את רכבו על המדרכה כותב הרב שהוא מוגדר כמי חופר בור ברשות הרבים (דבר שאסור לעשותו ועלול לפגוע באדם או ברכוש). והוא ממשיך ומצטט בהקשר זה את הרמב”ם (הלכות רוצח ושמירת נפש יא:ג) ‘שכל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה שנאמר ‘השמר לך ושמור נפשך’ ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר ב’לא תשים דמים’.
המקור הנוסף הוא סוף תשובתו הנזכרת של הרב קליין,  וכך הוא כותב: ‘היו לי הרהורי דברים באנשים שיש להם מכונית ולא מצאו מקום ליכנס עם המכונית ומעמידים המכונית ברחוב במקום אשר אסור מדינא לעמוד שם לבד ממה שעוברים בזה על דינא דמלכותא דינא יש בזה עוד איסור של גזל הרבים כיון שהרחוב שייך לכל העולם והוא גוזל מהם ופלא שהעולם לא נזהרים בזה כי קשה גזל הרבים’. והוא מסיים את תשובתו וכותב ‘וצריך עיון מאוד מדוע סמכו אפילו שומרי התורה שמניחין המכונית נגד החוק’. יש להדגיש שעל פי דבריו כל אדם המעמיד רכב בניגוד לחוק (במקום שאסור, או במקום בתשלום כאשר לא שילם)  מוגדר כגזלן של הרבים.
מלבד אותם עבריינים החונים על מדרכות שלא ברשות, ובכך מסכנים את הציבור וגוזלים את הרבים, בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה שגוברת והולכת בעיקר בערים הגדולות והיא היתרים של הראשויות המקומיות לחנית רכבים על מדרכות. בעוד שבחלק קטן מן המקומות בהם קיים היתר זה מדובר במדרכות רחבות מאוד, הרי שברוב המקרים אין הדבר כך, והדבר גורם לכך שלעתים קרובות לא ניתן בכלל להלך על המדרכה. גם אם דבר זה נעשה בהיתר, הרי ראינו על פי אחד הקריטריונים שהבאנו לעיל, שאדם המונע בדרך כלשהי את הילוכו של חברו ברשות הרבים הרי הוא גזלן. מכאן שאותה רשות מקומית מחטיאה את הציבור וגורמת לו לגזול את הרבים. היתרים מסוג זה הם גם מדרון חלקלק, שהרי יבוא אדם ויחנה על מדרכה בה אין היתר כזה ויטען שהמדרכה רחבה ויש מספיק מקום גם להולכי רגל, ואם כן אין לדבר סוף.
ברצוני להרחיב את היריעה ולתת מספר דוגמאות קצרות על בעיות שיש בימינו בנוגע להפקעת רשות רבים שלא כדין. הדוגמה הראשונה היא חוף הים. חוף הים נתפס בתקופתינו כמשאב השייך לכלל הציבור. חוף הים הנמצא בשטחה של רשות מקומית אינו שייך לאותה רשות, אלא היא האחראית לו בלבד. בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מדאיגה של סגירת חופים למטרות שונות – רחיצה בתשלום, ארועים ופסטיבלים בתשלום ועסקים ומגורים פרטיים על חוף הים. בודאי שחוף הים מבחינה הלכתית הוא רשות רבים, ואם כך סגירתו והעברתו לידים פרטיות באופן זמני או קבוע היא למעשה סוג של גזל הרבים.
דוגמה מעניינת אך קצת שונה היא מרכז העיר. אחת התוצאות הישירות של בנית הקניונים בשולי הערים בשני העשורים האחרונים, היא הסטת מרכזי הקניה ממרכז העיר החוצה. ואכן במקומות רבים, מרכז העיר שינה מאוד את אופיו והפך להיות מקום מוזנח ועזוב יחסית למה שהיה פעם. בעבר המקום הטבעי בו חילקו עלונים, הציבו דוכנים שלא למטרות רווח (באישור, אך בחינם) ופעילות קהילתית וכיוצא בזאת היה מרכז העיר. הקניונים במידה מסויימת החליפו את מרכז העיר, אך שם לא ניתן לעשות את אותן פעולות ובודאי שלא בחינם. פעם מרכז העיר היה של העיר, כיום חלק ניכר ממנו הפך להיות פרטי.
ענין נוסף הנוגע באופן ישיר לפניה החיצוניות של רשות הרבים הוא ענין פרסום החוצות. כאמור, רשות הרבים אינה רק הקרקע עליה אנו הולכים, אלא גם האויר אותו אנו נושמים וגם הנוף אותו אנו זכאים לראות ללא הפרעות. שלט חוצות ועליו פרסומת הוא למעשה הפרטה של רשות הרבים, כאשר לצורך רווח כלכלי (של שני הצדדים) מוכרת הרשות המקומית שטח ציבורי עבור פרסומות.  בתקופתינו כנראה לא ניתן לצפות (ואולי גם לא צריך) שרשות הרבים תהיה משוללת היתרים לפרסומות לחלוטין. אולם יש לתהות האם פניה של רשות הרבים כיום היא זו הרצויה?

דברי סיום

כאמור, באופן פרדוקסלי ובניגוד לתחושתינו הטבעית, בעלותינו על רשות הרבים קבועה ויציבה הרבה יותר מזו של רכושינו הפרטי. מרוח מקורות ישראל ומההלכות השונות עולה בבירור שאם יש משהו שהוא באמת שלנו – הרי הוא משותף לרבים ולא נועד לאדם פרטי.  הרכוש אינו שלנו לגמרי ולמעשה כך הוא גם לגבי גופינו. בגוף אין אנו רשאים לפגוע, שהרי אין הוא שלנו כלל. הגוף מופקד אצלנו לתקופה מסויימת בלבד, ויבוא יום והוא יחזור אל מקורו – ‘עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב’ (בראשית ד,יט). אפילו הנפש או הנשמה באדם איננה רכושו הפרטי של האדם. הפיוט המפורסם אומר ‘הנשמה לך והגוף שלך’, ואם בגוף אין אנו רשאים לפגוע, בנשמה על אחת כמה וכמה.
בן האדם היה ויהיה זמני בעולם, וכך גם רכושו. היקום, כדור הארץ והאדמה ישארו לעולם אחרינו. הכביש, המדרכה, הגן הציבורי וככר העיר הם למעשה המקומות השייכים לנו יותר מכל דבר אחר על פני הכדור. עלינו לדעת להשתמש בהם כראוי ולשמר על זכותינו עליהם.  

____________________________________________________

קישור למאמר כולל הערות שוליים

 

קין והקניין-עשיו ועכשיו

הדס ילינק בפרשנות לסיפורי המקרא במבט של תרבות הצריכה.
  •   עינט קרמר
  •   מאמרים
  •    בל תשחית ופסולת, משמריות- מחוייבות לבריאה, תרבות הצריכה

קין והקניון עשיו ועכשיו!

 הדס ילינק

 

את אדם וחוה כולם מכירים ולהם היו שלושה בנים- קין, הבל ושת.

השמות שההורים בוחרים לילדיהם הם בעלי משמעות עמוקה. קיים קשר בין השם לאישיות האדם. ובכן, כאשר הבן הבכור נולד, חוה קוראת לבנה קין “קניתי איש את ה'” (בראשית ד,א). מה משמעות השם קין? את מי היא קנתה? את אישה (= אדם)? קנתה את זכותה בעולם כאם לקין? קין נולד לאחר הגירוש מגן עדן, שם חוה נענשה “ואל אישך תשוקתך הוא ימשול בך”(שם, ג,טז), עכשיו יש לחוה את היכולת להרגיש שהיא בעלים על מישהו אחר. יש כאן חוויה עוצמתית של קניין.  הילד השני, הבל, אין הסבר לשמו, אבל בכל אופן, הבל משנה את מעמדו של קין הבכור שעד עכשיו הכל היה שלו. ומתחילה תחרות בין האחים, קיים מאבק על תשומת ליבו של הקב”ה על ידי הבאת המנחות-הבל מן הצאן, קין מפירות האדמה. ולפי הפסוקים נאמר שה’ שעה למנחתו של הבל, וקין, כשמו כן הוא מקנא. הקנאה באה מנקודת מבט שאני זה מה שיש לי. וככל שיהיה לי יותר דברים חומריים-אני אדם עשיר יותר, וכידוע החומר בעולם-מוגבל, מצומצם. [ולעומתו ההנאות הרוחניות הם אין סופיים ואותם ניתן לצרוך ללא חשבון]. קין פספס בגדול והוא הורג את הבל אחיו, לא עומד בפיתוי של הרצון לעוד, הרצון לשלוט, להשיג כמה שיותר-בחומר.

עברו השנים ובן חדש נולד- שת-“כי שת לי ה’ זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין….אז הוחל לקרוא בשם ה’ בעולם”(שם, שם,כה-כן). לאחר חווית הקניין שחוותה חוה עם לידת קין ולאחר ששכלה את בנה הבל, יש מעבר מדרגת האני-גאווה של קין- קניתי איש את ה’- לדרגת הענווה, שת לי ה’ זרע- שת זו מתנה. מתנה היא לא שלי, הגאווה יורדת, קיימת שותפות בין החומר והרוח, ואכן- אז הוחל לקרוא בשם ה’ בעולם-נמצא האיזון.

דבר דומה רואים בהבדל שבין יעקב לעשיו, כאשר עשיו מתאר את רכושו הוא אומר:”יש לי רב” (שם, לג, ט).  וכאשר יעקב מספר פסוקים אחר כך מתאר את רכושו הוא אומר: “וכי יש לי כל” (שם, שם, יא). “רב”, משמעותו- הרבה בחומר-עבדים,שפחות, בקר, גמלים… ותמיד ניתן לצבור יותר “והרב” רק יגדל. ולעומתו,יעקב אומר יש לי “כל”- פירושו- יש לי הכל, לא חסר לי מאום. אני שלם עם מה שיש לי.והפער בין הגישות הוא תהומי.

אנו יודעים, שהרבה ממה שהתרבות מציעה לנו היום הוא הבל אחד גדול שמתואר “כרב” ונוצץ ויפה וכדאי לקנות ואם אפשר שזה יהיה עכשיו!(במיוחד בקניון)… צריכה ללא הגבלה! ועוד מנסים “למכור” לנו ערכים רוחניים במוצרים חומריים- כי בעצם זה הצורך האמיתי של האדם.

לפי הדמויות שהתורה רוצה שלאורם נלך ניתן ללמוד על היחס הראוי לדברים, על פרופורציות נכונות, על סבלנות, מחשבה לפני עשייה.  לסגל לעצמנו הסתכלות נכונה על החיים, על המטרות שלנו, והשאיפות שלנו- הרוחניות והחומריות.

רעיונות בנושא תרבות הצריכה ששמעתי מפי ד”ר חנה קהת.

 

 

מה בין כלי וחפץ?!

מאמר הבוחן לאור המקורות את הבעיה הבוערת של הכלים החד פעמיים היוצרים
  •   ישעי צביאל
  •   מאמרים
  •    בל תשחית ופסולת, תרבות הצריכה
הורדת הקובץ

מאמר הבוחן לאור המקורות את הבעיה הבוערת של הכלים החד פעמיים היוצרים זיהום סביבתי ארוך טווח. מחד גיסא, נבחן מעמדם ההלכתי של הכלי החד פעמיים ומאידך גיסא נבחן הרקע התרבותי של השימוש החד פעמי ללא התקשרות בין האדם לסביבתו ולחפציו. במאמר זה היה שילוב מרתק בין התייחסות לסוגייה סביבתית בוערת ובין מבט חדש על פי המקורות היהודיים. המאמר זכה במקום ראשון בתחרות כתיבת מאמרים בנושא יהדות וסביבה של השומרה.

yehyi_cli_hefezt

לג בעומר- מערכי שיעור לילדים

מערכי שיעור של החברה להגנת הטבע לל”ג בעומר – מיועד לתלמידי יסודי
  •   החברה להגנת
  •   מערכי שיעור
  •    בל תשחית ופסולת, מפסח עד שבועות
הורדת הקובץ

מערכי שיעור של החברה להגנת הטבע לל”ג בעומר – מיועד לתלמידי יסודי וחטיבת ביניים

lagbaomer_spni_class

חוברת מערכי שיעור בנושא שמיטה וסביבה

בחוברת מערכים על: – בין שבת ושמיטה – מקומו של האדם בבריאה
  •   איגוד ערים לאיכות הסביבה שומרון
  •   מערכי שיעור
  •    ארץ ישראל, שבת, שנת שמיטה
הורדת הקובץ
smita_basviva

חברותא ירוקה- בראשית פרק ב

הדס ילינק בדף מקורות המדגיש את האחריות המוטלת על האדם כנברא בעולם.
  •   הדס ילינק
  •   דפי לימוד
  •    חגי תשרי, משמריות- מחוייבות לבריאה

חברותא ירוקה

בראשית פרק ב’ מקומו ותפקידו של האדם בעולם

קראו את הפסוקים הבאים והתייחסו לשאלות הבאות”

•    לאור התיאורים בשני הפרקים. נסו לתאר את האדם בפרק א’, ואת האדם בפרק ב’.
•    אילו הבדלים אתם מוצאים בין הפרקים?
•    האם לדעתך מדובר על שני טיפוסים נפרדים או שמא שניות הנמצאת באדם עצמו?

בראשית פרק א
א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ…
כד וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן.  כה וַיַּעַשׂ אֱלֹקים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹקים, כִּי-טוֹב.  כו וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  כז וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹקים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.  כט וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.  ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.  לא וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.  {פ}

בראשית פרק ב
ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם, עֲשׂוֹת ה’ אֱלֹקים–אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.  ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר ה’ אֱלֹקים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.  ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  ז וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.  ח וַיִּטַּע ה’ אֱלֹקים, גַּן-בְּעֵדֶן–מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.  ט וַיַּצְמַח ה’ אֱלֹקים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. … טו וַיִּקַּח ה’ אֱלֹקים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.  טז וַיְצַו ה’ אֱלֹקים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.  יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת.  יח וַיֹּאמֶר ה’ אֱלֹקים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.  יט וַיִּצֶר ה’ אֱלֹקים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.  כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.  כא וַיַּפֵּל ה’ אֱלֹקים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה.  כב וַיִּבֶן ה’ אֱלֹקים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.  כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.  כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.  כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

•    וירדו בדגת הים:

1.    הרש”ר הירש, בראשית א- ד”ה וירדו:
.. הרי משמעות ‘רדה ב-‘: להשתלט על עצם, מבחינה מסוימת על מהותו. ואכן, זה מעמדו של אדם ביחס לבעלי החיים:תפקידו איננו להכניע כלה את כולם. אולי יש בחינות לארץ וליצוריה, המופקעות מתחום שלטוננו; מבחינות אלה הרי הם תכלית לעצמם. אך תפקידו של אדם לרדות “בם”- לא “אותם”; עליו להפעיל את שלטונו בכל בעלי  החיים, בהם ובארץ עצמה; … אם ישלוט ביצורים כ”אדם” –בצלם אלוקים ובדמותו- ברצון יקבלו עול שלטונו; שלטונו איננו שעבוד והשפלה, אלא עילוי להם ושיתופם בחירות האלוקית.

2.    בראשית רבה ח’ יב-
ורדו בדגת הים אמר רבי חנינא אם זכה ‘ורדו’ ואם לאו ירדו. אמר רבי יעקב דכפר חנין את שהוא ‘בצלמנו כדמותנו’ ‘ורדו’ את שאינו בצלמנו כדמותנו’ ירדו.

•    פס’ ה:כי לא המטיר ה’ אלוקים על הארץ והאדם אין לעבוד את האדמה:

1.    רש”י– “וכל עשב השדה עדיין לא צמח… ולמה, כי לא המטיר. ומה טעם לא המטיר? לפי שהאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים. וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם, וירדו וצמחו האילנות והדשאים.

2.    הרש”ר הירש- אין הארץ מתפתחת אלא למען האדם- לצורך עבודתו המוסרית עלי אדמות. שלטון האדם באדמה קרוי בעברית “עבודה” – ויש לכך משמעות עמוקה. “עבד” קרוב ל”אבד”. אמור מעתה: אין “עבודה, אלא התבטלות; העובד מבטל רצונו – מפני רצון אחרים ומטרתם. האדם השליט באדמה, עובד במישרין את ה’; ואילו בעקיפין הוא עובד את האדמה. שכן ה’ העבידו למטרותיה.

3.    בראשית רבה פרשה י”ג:
אמר ר’ שמעון בן יוחי ג’ דברים שקולים זה בזה ואילו הן ארץ ואדם ומטר, אמר ר’ לוי בר חייתה ושלשתם מן שלשה אותיות ללמדך שאם אין ארץ אין מטר ואם אין מטר אין ארץ ואם אין שניהם אין אדם.

4.    קהלת רבא א’,ד:
דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת’ אמר ר’ יהושע בן קרחה לא היה צריך קרא למימר אלא והארץ הולכת והארץ באה והדור לעולם הוא עומד וכי מי נברא בשביל מי ארץ נברא בשביל דור או דור נברא בשביל הארץ לא ארץ בשביל דור אלא דור על ידי שאינו עומד בתפקידיו של הקדוש ברוך הוא לפיכך הוא בולה והארץ על ידי שיא עומדת תפקידיו של הקדוש ברוך הוא לפיכך אינה בולה.

•    פס’ ז: וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים;

1.    רש”י ד”ה ויפח באפיו:
עשאו מן התחתונים ומן העליונים. גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים.

2.    רד”צ הופמן- אדם:
דעות שונות נאמרו לגבי האתימולוגיה של המלה אדם. דעתו של יוסף בן מתתיהו אדם מלשון אדם, צבע הדם;  אולם הדעה המקובלת היא שהמלה אדם באה מן האדמה, כלומר הארצי, כשם שאנוש פירושו החלש. הרש”ר הירש גוזר את השם מלשון הדום, ופירושו נציגו וממלא מקומו ית’ עלי אדמות. הפירוש המקובל – מלשון אדמה- נראה לנו כנכון ביותר. וה’ הוא אשר נתן לו לאדם שם זה, למען יזכור תמיד את מקורו הארצי ולא יתגאה.

•    פס’ טו: “ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה”:

1.       הרש”ר הירש ד”ה ויניחהו:
ה”עבודה” וה”שמירה” האמורות כאן אינן מתייחסות רק לעבודת הקרקע; אלא הן כוללות את כל התנהגותו המוסרית של האדם, במעשהו ובמחדלו.

2.     רד”צ הופמן ד”ה “לשמרה”:
“לשמרה”- להגן על הגן בפני חיות רעות, שלא תאכלנה את פירות עציו, אשר לא נועדו להן.
“ויצו… על האדם”- אבל לא רק מפני החיות היה צריך האדם לשמור את הגן, אלא גם מפני עצמו ושכמותו…

3.    נתיבות שלום: נתיבות נועם שבת עמ’ סט:
ויניחהו- נתן לו מצות שבת כד”א וינח ביום השביעי.
 לעבדה- ששת ימים תעבוד.
ולשמרה- שמור את יום השבת לקדשו.

•    פס יט’: קריאת השמות

  • פרופ’ ישראל רוזנסון, בספר “והנה טוב מאוד” עמ’ 36-37:

ההתבוננות בטבע, זיהוי התופעות ותיאורן, המגולמות כאן בקריאת השמות, מפתחים ומחדדים את יכולתו האינטלקטואלית של האדם, ומאפשרים לו לעמוד על זהותו ועל זיקתו לאלוהיו… אך בניגוד לאיש המדע, המסתפק ב’קריאת שמות’ בשיטותיו שלו, רואה המתבונן הדתי בטבע גם אפשרות עקרונית ללמוד ממנו. הנחת היסוד היא, כי לבריאה יש ערך דתי- אין מדובר בטבע נייטרלי אלא בבריאה, שיש בה פשר וטעם, אף כי לא תמיד קל לפענחם. מדובר אפוא בשיח עם הטבע, אם כי בדרך המביאה בחשבון את עליונותו הבסיסית של האדם.

•    ד”ר דניאל שליט ב”ספר הקניון” עמ’ 224-225:
האדם אמנם נברא בצלם האלוהים, אבל אינו היוצר אלא היצור, וגם צלם-האלוהים שלו עדיין עומד לפני התפתחות ארוכה, ולשם כך הוא זקוק להנחיות, להדרכות.
מסתבר שכל שלטונו על הנמוך ממנו אינו אלא בתנאי של קבלת עול הגבוה ממנו, יוצר-הכל. לפיכך מה שניתן לו אינו שלטון, אלא אחריות במובן של responsibility – להיות מוכן לענות   To respond ,לתת דין וחשבון, להשיב על קריאת “איכה”…
רק אם האדם דוחה את פרק ב’ את קבלת האחריות כלפי הגבוה, ונאחז בפרק א’ כאילו עמד זה בפני עצמו- רק אז הופך כוח ההנהגה שבידו לכוח של כפיה …ורק אז הוא נעשה לאיום על הבריאה.

_________________________________________________________
 חברותא ירוקה- אגף “רוח הסביבה” בחברה להגנת הטבע סניף ירושלים. כתיבה: הדס ילינק.  לפרטים-  0522775965

וכבשוה- האדם והבריאה

דף לימוד על הזכויות שהאדם מקבל מהטבע אחריות שיש לאדם על הטבע
  •   ג'רמי בנשטיין
  •   דפי לימוד
  •    חגי תשרי, משמריות- מחוייבות לבריאה

 “וכבשוה” – האדם והבריאה

ג’רמי בנשטיין

דף מקורות בנושא אדם-בריאה. שאלות לדיון נמצאות בסוף הדברים.

בראשית: בריאה I

א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד. {פ}

ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. ח וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי. {פ}

ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן. י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. יא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. יג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי. {פ}

יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים. טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ. יח וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי. {פ}

כ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים–יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ, עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. כא וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, לֵאמֹר: פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף, יִרֶב בָּאָרֶץ. כג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם חֲמִישִׁי. {פ}

כד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה. ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן. לא וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי. {פ}

פרק ב’ א וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. ב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. {פ}

ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:

בראשית: בריאה II

בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים–אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה. ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. ח וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן–מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. ט וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. יא שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן–הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב. יב וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. יג וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן–הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ. יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת. טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת. יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ. יט וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל”ח, עמוד א’

(1)    תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת [כלומר, אחרון בסדר הבריאה].
(2)    ומפני מה?
(3)    שלא יהיו מינים [כופרים] אומרים שותף היה לו לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.
(4)    דבר אחר: כדי שייכנס למצווה מיד [הכנסת השבת].
(5)    דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו [יתגאה] אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית.
(6)       דבר אחר: כדי שייכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין [ארמון] ושכללן, והתקין סעודה, ואחר כך הכניס אורחין…

תורת מוסר האדמה

כל תורות המוסר התפתחו, עד כה, על בסיס הנחה אחת: היחיד הנו חבר בקהילה של פרטים בעלי תלות הדדית. האינסטינקטים שלו דחפו אותו להתחרות על מקומו בקהילה, אולם ערכיו המוסריים  גם דחפו אותו לשיתוף פעולה (ייתכן שלשם יצירת מקום לתחרות חברתית).
תורת מוסר האדמה פשוט מרחיבה את גבולות הקהילה כך, שיכללו גם קרקע, מים,
צמחים ובעלי-חיים או במילה אחת – האדמה…
בקיצור, תורת מוסר האדמה משנה את תפקידו של גזע האדם (Homo sapiens), מכובש קהילת האדמה לחבר ולאזרח מן השורה בה. מכך, גם נובע כבוד ליתר חברי הקהילה וכן, כבוד לקהילה ככזו.
מתוך החיבור “תורת מוסר האדמה” (The Land Ethic) מאת אלדו ליאופולד (1948-1887).

בפגניות, האלוהות הייתה חלק מהטבע, והאדם ואלוהיו שניהם היו אובייקטים של הטבע.
אמונת הייחוד [מונותיאיזם], בלמדו שאלוהים הוא הבורא, שהטבע והאדם הם שניהם
חברים-נבראים של האל, גאלה את האדם מנאמנות בלעדית לטבע… הסרת הקדושה מהטבע לא הביאה כלל לניכור של הטבע, אלא קירב את האדם לכל חי בתוך אחוות הלל ושבח: האדמה היא אחותנו, לא אמנו.
מאת אברהם יהושע השל (חוקר, הוגה דעות, משורר, רב ופעיל חברתי, 1907-1972)

שאלות להנחיית הקריאה והדיון:

1.    אילו זכויות נובעות לאדם  מהמסופר בסיפור הבריאה הראשון (במיוחד פסוקים 26-30)?  האם יש מושג (גם) של אחריות?
2.     זכויות ואחריות שמשתמעות מהסיפור השני (פס’ 15)?
כיצד ניתן “ליישב” את שני התיאורים– פרק א’ ופרק ב’– הללו?
3.     במדרש ממסכת סנהדרין, נשאלת מה ניתן ללמוד מבריאתו של האדם בסוף הבריאה בערב שבת (ע”פ פרק א’)– אילו תשובות המדרש מציע לשאלה זו, ומהן השלכותיהן “הסביבתיות”?
4.    מה מציע ליאופולד כחלופה לגישות המקראיות? מה היתרונות והחסרונות של גישתו? מסכימים איתו או לא?

______________________________________________________

ג’רמי בנשטיין, סמנכ”ל מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית, חבר בוועד המנהל של טבע עברי.

חברותא ירוקה- בראשית פרק א

דף מקורות על סיפור הבריאה בפרק א’. מקומו של האדם בעולם.
  •   הדס ילינק
  •   דפי לימוד
  •    חגי תשרי, משמריות- מחוייבות לבריאה

חברותא ירוקה
בראשית פרק א’ מקומו ותפקידו של האדם בעולם

   1. בראשית פרק א:

א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ…

כד וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן.  כה וַיַּעַשׂ אֱלֹקים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹקים, כִּי-טוֹב.  כו וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  כז וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹקיִם, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.  כט וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.  ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.  לא וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.  {פ}

נתבונן בפסוקים המתארים את הבריאה, נשים לב למספר נקודות טכניות אך עקרוניות:

  •      באיזה שלב בבריאה נברא האדם?
  •     שימו לב – האם האדם נברא יחידי ביום השישי? איזו מסקנה ניתן ללמוד מכך?
  •     פס’ כז’- מה המשמעות שהאדם נברא בצלם אלוקים?
  •     איזו ברכה מברך ה’ את האדם? מה התפקיד שהקב”ה מיעד לאדם?
  •     שימו לב לפעלים המצויים בברכה.

   2. בצלם אלוקים:

 ר’ חיים וולוז’ין, נפש החיים, שער א’ פרק ג:

זהו “ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים וגו’ (בראשית א, כז), כי בצלם אלוקים עשה” (שם ט, ו) שכמו שהוא יתברך שמו, הוא האלוקים, בעל הכוחות הנמצאים בכל העולמות כולם, ומסדרם ומנהיגם כל רגע כרצונו, כן השליט רצונו יתברך את האדם שיהיה הוא הפותח והסוגר של כמה אלפי ריבואות כוחות ועולמות, על פי כל פרטי סדרי הנהגותיו בכל עניניו בכל עת ורגע ממש, כפי שרשו העליון של מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו, כאילו הוא גם כן הבעל כח שלהם כביכול.

  •   מה המשמעות של “צלם אלוקים” לפי ר’ חיים? איזו משמעות יש לכך לעניינינו?

3. ננסה לברר את משמעות הפועל לכבוש לפי מקומות נוספים בתנ”ך:

א. במדבר לב , כב וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה, וְאַחַר תָּשֻׁבוּ—

 
ב. מגילת אסתר ז, ח וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל-בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן, וְהָמָן נֹפֵל עַל-הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת-הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת; הַדָּבָר, יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ, וּפְנֵי הָמָן, חָפוּ.

ג. ירמיה לד, יד מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר-יִמָּכֵר לְךָ, וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ; וְלֹא-שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי, וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם.  טו וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם, וַתַּעֲשׂוּ אֶת-הַיָּשָׁר בְּעֵינַי, לִקְרֹא דְרוֹר, אִישׁ לְרֵעֵהוּ; וַתִּכְרְתוּ בְרִית, לְפָנַי, בַּבַּיִת, אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו.  טז וַתָּשֻׁבוּ, וַתְּחַלְּלוּ אֶת-שְׁמִי, וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ, אֲשֶׁר-שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם; וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם–לִהְיוֹת לָכֶם, לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת.  {ס}

  •  אילו משמעויות יש לפועל “לכבוש” לאור המקורות שצוינו לעיל?
  •  האם הרדייה והכיבוש המצוינים בפס’ כח הם טוטאליים לאור פסוקים כט-ל? (עיין ברש”י ורמב”ן לקמן).

ד. פסוק כ”ח:  פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה.

רמב”ן: וכבשוה – נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות, ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחשת, וכיוצא בזה וזה יכלול מה שאמר “ובכל הארץ” (לעיל פסוק כו):

ה. פסוק כ”ט: הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע…

רש”י: לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ – השוה להם בהמות וחיות למאכל ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם. וכשבאו בני נח, התיר להם בשר, שנאמר כל רמש אשר הוא חי וגו’ כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון נתתי לכם את כל:

 
ו. הרב אברהם יצחק הכהן קוק- חזון הצמחונות והשלום, “לחי רואי” עמ’ רז:

אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות שהרדיה האמורה בתורה “ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל החיה הרומשת על הארץ, איננה מכוונת לרדיה של מושל עריץ, המתעמר בעמו ובעבדיו רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות ליבו. חלילה לחוק עבדות מכוער כזה, שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ה’, הטוב לכל, ורחמיו על כל מעשיו שאמר: “עולם חסד יבנה”.

  •     איזו משמעות שונה / חיובית יכולה להיות למונח “רדייה”??
  •  מהי רדייה שבונה עולם של חסד?

ז. הרב יוסף דב הלוי סלוביצ’יק בספרו איש האמונה עמ’ 14-17 כותב כך:
“..הרי שעה שבירך ה’ את האדם הראשון וכשהטיל  עליו לכבוש  את הטבע כיוון אותו אל התכונות המעשיות של השכל אשר באמצעותם יכול הוא להשתלט על הטבע…מעולם לא היה בהן כדי לאפשר לאדם לשלוט על הטבע…

רק אדם הבונה בתי חולים, המגלה שיטות ריפוי ומציל חיי בני אדם,מתברך במידת הכבוד… האדם התרבותי השיג שלטון מוגבל על הטבע ונעשה,  במובנים מסוימים, אדון לטבע… שלטונו מאפשר לו לפעול בהתאם לאחריותו.”

  • הרב סלוביצ’יק מוסיף את עניין האחריות המשמש כקצה המאזן של השלטון והכיבוש.
  •  מה ההבדל בין שלטון ובין כיבוש?

ח. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לח עמוד א : “אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? … שאם תזוח דעתו [של אדם] עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר: כדי שיכנס [האדם] לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ושיכללן, והתקין סעודה, ואחר כך הכניס אורחיו ..”

  •  מתי האדם הוא בבחינת “מלך” ומתי בבחינת “יתוש קדמך”..
  • כיצד זמן בריאתו של האדם משפיע על מצבו הנפשי של האדם?

4. לכבודי? או לכבודי! נברא העולם?…

ט. רמב”ם- מורה נבוכים,חלק ג ,פרק יב

והבחינה האמיתית היא- שכל אישי מן האדם הנמצאים, כל שכן זולתו משאר מיני בעלי החיים, הוא דבר שאין לו שיעור כלל בערך המציאות כולו הנמשך- כמו שבאר ואמר: “אדם להבל דמה וגו'”, אנוש רימה ובן אדם תולעה”…וכל מה שבא בדברי ספרי הנביאים מזה העניין הנכבד, גודל התועלת בידיעת  האדם ערכו. ולא יטעה ויחשוב שהמציאות היה בעבורו  לבד.

פרק יג:

ובגלל הדבר הזה הדעת האמיתי אצלי, לפי האמונות התוריות והנאות לדעות העיוניות, הוא שלא יאמן בנמצאות כולם שהם מפני האדם לבד, אבל יהיו גם כן שאר הנמצאות כולם מכוונות לעצמם, לא מפני דבר אחר.

  •     הרמב”ם מציע גישה בה המציאות- הטבע בעל קיום משל עצמו ללא קשר לאדם.
  •     כיצד גישה זו כלפי הטבע משפיעה על יחסו ושלטונו של האדם על הטבע?

 קטע מתוך הספר “הודו” של עזריאל קרליבך:

‘עליכם לסלוח לו’ אמר בעל הבית והצביע עלי, ‘ הוא בא מארץ נחשלת מאוד. גם לנו בהודו, היו שבטים פרימיטיביים כאלה- לפני מאות בשנים, בעודנו יושבים בג’ונגל. אל תבואו עמו בדין. הוא אינו אשם. בארצו שלו אין עדיין צביליזציה’… לא כל המסובים ידעו מהיכן אני בא.. והוא היה צריך להסביר להם: ‘תושבי ישראל שייכים לדת היהודית, שהיא משונה ומפגרת ביותר. יש להם ספר, שלא הגיע לחלק העולם שלנו- התנ”ך; ספר זה מתחיל בסיפור על בריאת העולם. יודעים אתם, כיצד מתארים הם לעצמם שהעולם נברא? שבעה ימים טרח האל, וברא תחילה שמים וארץ, ירח וכוכבים, ואחר כך יבשות וימים, ואחרי כן חיה ועוף, הכל למען גולת הכותרת שלו, בחיר היצירה ומטרת כל היקום… ויודעים אתם, מי הוא אותו  עליון מכל?’ איש מבין המסובים לא ידע. נחשו אך לא מצאו.

‘האדם!’… וכולם פרצו בצחוק אדיר…

‘אם כן’ שאלו, ‘למה נבראו הכוכבים, שאין לו לאדם כל תועלת בהם? חי-חי-חי. שהאדם אינו יכול לגור בהם? חא-חא-חא… ואם העיקר הוא האדם- לשם מה כל הנשרים והברבורים, הינשוף והזריר, העיט והקוקיה, התוכי ובת היענה? ומה צורך בנמר ובזאב, ביחמור ובשועל, בכלב-הים ובליש? ובשביל מי הרי ההימאלאיה הגבוהים ואיי הים השוממים, ולשם מה צוקי הסלעים ויערות עד- מה טעם עולם ומלאו? מה? היכן השכל וההיגיון?’

בעל הבית נתחייך חיוך רחב.

‘ההגיון’ אמר, ‘פשוט מאוד. הם המציאו לעצמם את האגדה הזאת, כדי שיוכלו לעשות ככל העולה על שרירות ליבם. כדי שיוכלו לרדוף אחר תאוותיהם בלא כל רסן. הם אמרו, שהאדם הוא תכלית הבריאה, כדי שיהיה לו צידוק לדרוך על כל היצורים, להתאכזר לכל היקום, לשעבד לעצמו את כל אשר עיניו רואות, להשמיד להנאתו מכל הבא לידו, – שכן הכל נחות דרגה לגביו, הכל נוצר רק למענו, עולם נבנה על מנת שהוא יהרוס אותו… הוא שאמרתי—פראים’…

_________________________________________________________
 חברותא ירוקה- אגף “רוח הסביבה” בחברה להגנת הטבע סניף ירושלים. כתיבה: הדס ילינק.  לפרטים-  0522775965

חברותא לסוכות – בסימן מים

הדס ילינק בדף מקורות “בחג נידונין על המים” – על הקשר של
  •   הדס ילינק
  •   דפי לימוד
  •    גשם ומים, חגי תשרי, נושאים סביבתיים
הורדת הקובץ

הדס ילינק בדף מקורות “בחג נידונין על המים” – על הקשר של חג הסוכות למים. התפילה על הגשמים.

חברותא לשבועות – חג המים

דף מקורות על הקשר שבין המים לחג השבועות. היבטים חברתיים וסביבתיים.
  •   הדס ילינק
  •   דפי לימוד
  •    גשם ומים, מפסח עד שבועות

חברותא ירוקה

חג השבועות

המים

חג שבועות:

  • ממנהגי יהדות מרוקו 

 אחרי הצהרים אומרים שני מיני אזהרות, “גדולות וקטנות”. הן נקראות כך ע”פ גודל בתי האזהרות, הכתובות בצורה שירית ובחרוזים. האזהרות הגדולות נכתבו בידי המשורר הגאון רבנו יצחק בן ראובן זצ”ל, בן זמנו של הרי”ף זצ”ל. האזהרות הקטנות של רשב”ג נקראות רק אצל עדות מעטות, ביניהן יהודי מרוקו. קוראים את האזהרות בבית-הכנסת, ולפעמים גם בבתים פרטיים, במנגינה יפה. כל אחד, בזה אחר זה קורא את “הבית” המגיע לו לפי התור, ואת השורה האחרונה של כל בית מסיימים ביחד. מי “שנפלו בו האזהרות” (כלומר, מי שיוצא לו לקרוא את הבית האחרון, המתחיל במלים “בסימנא טבא ובמזלא יאה…”) זוכה למנה הגונה של מים קרים, וגם שאר הקהל, ובפרט הילדים, אינם שבים הביתה כלעומת שבאו, אלא זוכים להזיית מעט מיםחיים עליהם, שכן התורה נמשלה למים.

  • ממנהגי יהדות לוב

התורה נמשלה למים ומכיוון שכך נהגו בחג השבועות לשפוך מים זה על זה. ילדים וילדות וצעירים וצעירות מצטיידים בכלים שונים, ממלאים אותם מים מהבארות ומהברזים ושופכים על כל עובר ושב, ולא נמצא אדם שהקפיד על זה. מנהג קדמון הוא ואין מערערין עליו

התורה והמים:

  • מדרש רבא (במדבר) פרשה א:

בשלושה דברים נתנה התורה

במדבר, באש ובמים.

במדבר דכתיב: ויבואו מדבר סיני. 

באש דכתיב: והר סיני עשן כולו כי ירד עליו ה’ באש. 

במים דכתיב: גם עבים נטפו מים

מה אלו בחינם לעולם, אף דברי תורה בחינם לעולם. שנאמר:”הוי כל צמא, לכו למים”{ישעיה נה,א} ואין “מים”אלא תורה.

  • תהילים כט פס’ ג : קוֹל ה’, עַל-הַמָּיִם: אֵל-הַכָּבוֹד הִרְעִים;  ה’, עַל-מַיִם רַבִּים.

החיבור בין הניגודים אש ומים במתן תורה:

– [עז לעמו יתן ה’ יברך את עמו בשלום (תהלים כ”ט):הנה ידוע שגדול השלום, כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (עקצין פרק ג’): ‘שלא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה אלא השלום’. ומה הוא השלום,שמחבר תרי הפכים. כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (זהר ויקרא דף י”ב:) בפסוק: “עוששה שלום במרומיו”, כי זה המלאך מאש וזה ממים, שהם תרי הפכים כי מים מכבה אש, והקדוש~ברוך~הוא עוששה שלום ביניהם ומחברם יחד. ]

ר’ נחמן, ליקוטי מוהרן –תורה פ: ה’

– חינם- אנרגיה מתחדשת-  מים ושמש. 

אילו תכונות יש למים?

  • מדרש שיר השירים רבה א, יט’:

דברי תורה נמשלו למים; שנאמר: “הוי כל צמא לכו למים” 

מה המים מסוף העולם ועד סופו, כך תורה מסוף העולם ועד סופו; 

מה המים חיים לעולם, כך התורה חיים לעולם; 

מה המים חינם לעולם, כך תורה חינם לעולם; 

מה המים מן השמים, כך תורה מן השמים; 

מה המים בקולי קולות, כך תורה בקולי קולות; 

מה המים משיבים נפשו של אדם, כך תורה משיבה נפשו של אדם; 

מה המים מטהרים את האדם מטמאה, כך תורה מטהרת את הטמא מטמאתו; 

ומה המים יורדים טפין טפין ונעשים נחלים נחלים, כך תורה אדם למד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שנעשה כנחל נובע; 

ומה המים מניחים מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו; 

ומה המים אין מתקימים בכלי כסף וזהב, אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס; 

ומה המים אין הגדול מתביש לומר לקטן: השקני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתביש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד, פסוק אחד, ואפילו אות אחת; 

ומה המים כשאין אדם יודע לשוט בהם סוף שהוא מתבלע, כך דברי תורה אם אין אדם  יודע לשוט בהם ולהורות בהם סוף שהוא מתבלע.   

  • דברים יא: כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ–לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם:  אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק.  יא וְהָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ–אֶרֶץ הָרִים, וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם.  יב אֶרֶץ, אֲשֶׁר-ה’ אֱלֹקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ:  תָּמִיד, עֵינֵי ה’ אֱלֹקיךָ בָּהּ–מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.  {ס}

יג וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם–לְאַהֲבָה אֶת-ה’ אֱלֹקיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם.  יד וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.  טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ.  טז הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹקים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם.  יז וְחָרָה אַף-ה’ בָּכֶם, וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה, לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ; וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר ה’, נֹתֵן לָכֶם.

   -המטר כמשקף את היחסים שבין אדם למקום 

רות א, א וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב–הוּא וְאִשְׁתּוֹ, וּשְׁנֵי בָנָיו.  ב וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, אֶפְרָתִים–מִבֵּית לֶחֶם, יְהוּדָה; וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי-מוֹאָב, וַיִּהְיוּ-שָׁם.

מדרש רבה, מגילת רות, פרשה א, ד

למה נענש אלימלך?

על ידי שהפיל ליבן של ישראל עליהם.

לבוליטין שהיה שרוי במדינה, והיו בני המדינה סבורין עליו ואומרים, שאם יבואו שני בצורת והוא יכול לספק את המדינה עשר שנים מזון. כיון שבאת שנת בצורת יצתה לה שפחתו מעילת בסידקי וקופתה בידה. והיו בני המדינה אומרים: זהו שהיינו בטוחים עליו שאם תבא בצורת הוא יכול לפרנס אותנו עשר שנים, והרי שפחתו עומדת בסידקי וקופתה בידה.

כך אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור, וכשבאו שני רעבון אמר עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו.

עמד וברח לו מפניהם הדא הוא דכתיב: וילך איש מבית לחם יהודה:

רות רבה א׳, ד’

– האם יש קשר בין המצב החברתי למצב ה”גשמי” ?

  • תלמוד בבלי תענית כד ע”א [מתורגם]: 

“רב הזדמן למקום אחד. 

גזר תענית ולא בא המטר. 

ירד לפניו שליח הציבור. 

אמר `משיב הרוח` – נשב הרוח 

אמר `מוריד הגשם` – בא המטר. 

אמר לו: מהם מעשיך? 

אמר לו: מלמד דרדקים אני ומלמד מקרא לבני עניים כבני עשירים, וכל מי שאינו יכול לשלם, איני לוקח ממנו דבר, וכל מי שמתרשל, יש לי בריכה של דגים, ואני משחד אותו בדגים ושולח לו ומפייס אותו עד שבא וקורא”.   

– מהו המפתח להורדת גשמים ?

  • תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ג הלכה א 

תרגום: 

פעם אחת הייתה בצורת ברחבי ארץ ישראל. גזר רבי חנינה תענית בציפורי, התענו הציבור, ולא ירד גשם. באותו זמן בדרום הארץ – התקין רבי יהושע בן לוי תענית, וירד גשם. היו אנשי ציפורי אומרים: רבי יהושע בן לוי מוריד גשם לדרומיים, ורבי חנינה עוצר את הגשמים מאנשי ציפורי.

פעם אחרת היו צריכים שוב לתענית מפני הבצורת, שלח רבי חנינא והביא את רבי יהושע בן לוי לציפורי. אמר לו: התרצה לצאת עימי מן העיר ונתענה יחדיו? יצאו שניהם והתענו, ולא בא הגשם! קם רבי חנינה ואמר לפני אנשי ציפורי: לא רבי יהושע בן לוי מוריד מטר לדרומיים, ולא רבי חנינה עוצר את הגשם מאנשי ציפורי. אלא דרומיים ליבם רך  ופתוח, ושומעין דברי תורה ונכנעים לפני הבורא. ואילו אנשי ציפורי ליבם קשה, ושומעין דברי תורה ובכל זאת לא נכנעים לפני הבורא…

– למסקנת המדרש: האם מתנת הגשם תלויה בצדיק שבעיר, או במעשי העם?

  •  בראשית רבה, פרשה לג 

(תהלים קמה) “טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו”.

תרגום:

רבי תנחומא ורבי אבא בר אבין בשם רב אחא אומרים: למחר שנת בצורת באה, והבריות מרחמין אלו על אלו, והקב”ה מתמלא עליהן רחמים. 

בימיו של רבי תנחומא היו צריכין ישראל לתענית (בשל הבצורת).

באו אליו בני העיר ואמרו לו: רבי, גזור תענית. גזר תענית.

גזר תענית יום ראשון, יום שני, יום שלישי  ולא ירד גשם.

נכנס ודרש להם: בניי, התמלאו רחמים אלו על אלו, והקב”ה מתמלא עליכם רחמים.

יצאו האנשים לחלק צדקה לענייהם, ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו.

באו האנשים אל רבי תנחומא ואמרו לו: רבי, מה אנחנו יושבים ומתענים כאן, ועבירה נעשית כאן. אמר להם: מה ראיתם?

אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו.

שלח רבי תנחומא שליחים, והביא את השניים לפני הציבור כולו.

אמר לו: מה היא לך זו? אמר לו: גרושתי היא.

אמר לו: מפני מה נתת לה מעות?

אמר לו: רבי, ראיתי אותה בצרה, והתמלאתי עליה רחמים.

באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה, ואמר: ריבון כל העולמים, מה אם זה שאין לה עליו מזונות (הוא אינו חייב לה כלום, ובכל זאת כשראה אותה בצרה, ונתמלא עליה רחמים. אתה שכתוב בך “חנון ורחום”, ואנו בני ידידיך – בני אברהם יצחק ויעקב, על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים.  מיד ירדו גשמים ונתרווה העולם.

–  על מה באה הבצורת?

–  כיצד הם פירשו את הביטוי “התמלאו רחמים אלו על אלו”? 

  • מדרש רבא מגילת רות: ד”ה ויהי בימי שפוט השפטים ב:

(משלי י”ט) עצלה תפיל תרדמה, ונפש רמיה תרעב.

על ידי שנתעצלו ישראל לעשות גמול חסד ליהושע.

הדא הוא דכתיב: (יהושע כ”ד) ויקברו אותו בגבול נחלתו מצפון להר געש.

אמר רבי ברכיה:

חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו ‘געש’.

ומהו הר געש? ע”י שנתגעשו ישראל מעשות גמילות חסד ליהושע.

באותה שעה נחלקה ארץ ישראל,

והיתה חלוקה חביבה עליהם יותר מדאי,

והיו ישראל עוסקין במלאכתן:

זה עוסק בשדהו

וזה עוסק בכרמו

וזה עוסק בזיתיו

וזה עוסק בפוצמו

לפרש ונפש רמיה תרעב, נתגעשו מעשות גמילות חסד ליהושע,

ובקש הקדוש ברוך הוא להרעיש את העולם כולו על יושביו.

כמאן דאמר: (תהלים י”ח) ותגעש ותרעש הארץ.

חברותא ירוקה- אגף “רוח הסביבה” בחברה להגנת הטבע סניף ירושלים. כתיבה: הדס ילינק 

חברותא ירוקה – שמיטה

דף לימוד על שנת השמיטה, המבטאת בתוכה רעיונות סביבתיים-חברתיים
  •   הדס ילינק
  •   דפי לימוד
  •    ארץ ישראל, חקלאות בת קיימא, שבת, שנת שמיטה
הורדת הקובץ

דף לימוד על שנת השמיטה, המבטאת בתוכה רעיונות סביבתיים-חברתיים