תרומות

טבע עברי
מרכז למידה מקוון

שלום! וברוכים הבאים למאגר המידע של טבע עברי בנושאי יהדות וסביבה. המאגר מכיל מגוון רעיונות מקורות וחומרי תוכן המתאימים למגוון רחב של פעילות. חפשו תוכן לפי סוג הפעילות, נושא הפעילות, ודרך החיפוש.

חברותא ירוקה- יחס לאכילת בשר

דף מקורות העוקב אחר יחס המקורות לאכילת בשר. דיעבד או לכתחילה?
  •   הדס ילינק
  •   דפי לימוד
  •    מזון למחשבה, צמחונות וטבעונות, צער בעלי חיים

חברותא ירוקה
אכילת בשר

א. יחס התורה וחז"ל לאכילת בשר:

במקורות הבאים- ננסה לשים לב לתהליך העובר על המזון  והאדם..

 
1. בראשית א,  כז וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹקים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.  כט וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.  ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.

•    מה הותר לאדם לאכול?
•    מה הותר לחי לאכול?
•    מהי משמעות הרדיה המוזכרת בפסוק כח? איזה משמעות אחרת ניתן לתת ל"רדו"?
 

2. בראשית ט : א וַיְבָרֶךְ אֱלֹקים, אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ.  ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, יִהְיֶה, עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ, וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ.  ג כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:  כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל.  ד אַךְ-בָּשָׂר, בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ.  ה וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ; וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו–אֶדְרֹשׁ, אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם.  ו שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ:  כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם.  ז וְאַתֶּם, פְּרוּ וּרְבוּ; שִׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּרְבוּ-בָהּ. 

•    אילו הקבלות ניתן לשים לב בין הפסוקים כאן ובין סיפור הבריאה? מה זה בא ללמד אותנו?
•    מה הותר לאדם לאכול ?
•    מה אסור לאדם לאכול?
•    מה עומד מאחורי האיסור לשפוך דם?

3. סנהדרין נט ע"ב: אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב: "לכם יהיה לאכלה… ולכל חית הארץ" (בראשית א, כט-ל) – ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח, התיר להם, שנאמר: ["כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה], כירק עשב נתתי לכם את כּל" (שם ט, ג). יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו? ת"ל: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכֵלו" (שם ט-ד).

•    אבר מן החי- הוא אחד מ7 מצוות בני נח- לכלל האנושות. מכאן והלאה ההתייחסות היא כלפי עם ישראל.

4. במדבר פרק יא: א וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי ה'; וַיִּשְׁמַע ה', וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה', וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה.  ב וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-ה', וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ.  ג וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, תַּבְעֵרָה:  כִּי-בָעֲרָה בָם, אֵשׁ ה'.  ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.  ה זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים.  ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל–בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ.  ז וְהַמָּן, כִּזְרַע-גַּד הוּא; וְעֵינוֹ, כְּעֵין הַבְּדֹלַח.  ח שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם, אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה, וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת; וְהָיָה טַעְמוֹ, כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן.  ט וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל-הַמַּחֲנֶה, לָיְלָה, יֵרֵד הַמָּן, עָלָיו.  י וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו–אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר-אַף ה' מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע… יח וְאֶל-הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר, וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר–כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, כִּי-טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם; וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר, וַאֲכַלְתֶּם.  יט לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם; וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים, וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא, עֶשְׂרִים יוֹם.  כ עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם, לְזָרָא:  יַעַן, כִּי-מְאַסְתֶּם אֶת-ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם, וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר, לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם.  כא וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ; וְאַתָּה אָמַרְתָּ, בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם, וְאָכְלוּ, חֹדֶשׁ יָמִים.  כב הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם; אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם.  {פ}

•    מה מקור התאווה? האם התאווה מוצדקת בעינכם?
•    רש"י  כותב שזוהי עלילת שוא. הרי היה להם "צאן ובקר" שיצא איתם ממצרים. ויש "מקנה רב" בכניסתם לארץ.
•    מדוע יש צורך ל"התקדש" לפני אכילת בשר?
•    האם זה עונש או פרס- לאכול בשר חודש ימים?..

5. דברים פרק יב פסוקים כ- כח :  כִּי-יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-גְּבֻלְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר–בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ, תֹּאכַל בָּשָׂר.   כִּי-יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ–וְאָכַלְתָּ, בִּשְׁעָרֶיךָ, בְּכֹל, אַוַּת נַפְשֶׁךָ.   אַךְ, כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת-הַצְּבִי וְאֶת-הָאַיָּל–כֵּן, תֹּאכְלֶנּוּ:  הַטָּמֵא, וְהַטָּהוֹר, יַחְדָּו, יֹאכְלֶנּוּ.    רַק חֲזַק, לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם, הוּא הַנָּפֶשׁ; וְלֹא-תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ, עִם-הַבָּשָׂר.     לֹא, תֹּאכְלֶנּוּ:  עַל-הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ, כַּמָּיִם.    לֹא, תֹּאכְלֶנּוּ–לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ, כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'.     רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר-יִהְיוּ לְךָ, וּנְדָרֶיךָ, תִּשָּׂא וּבָאתָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה'.   וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם, עַל-מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ; וְדַם-זְבָחֶיךָ, יִשָּׁפֵךְ עַל-מִזְבַּח ה'  אֱלֹהֶיךָ, וְהַבָּשָׂר, תֹּאכֵל.     שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוֶּךָּ:  לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ, עַד-עוֹלָם–כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ה'  אֱלֹהֶיךָ.  

•    גם כאן התאווה קשורה עם אכילת בשר.
•    מה הותר ומה נאסר לבני ישראל?  מדוע?
•    עניין עשיית הישר והטוב בעיני ה' חוזרת כאן כמה פעמים. מדוע ההדגשה?

6. הרב קוק, חזון הצמחונות והשלום:  אמנם גערה נסתרה יש בקמטי תורה באכילת בשר, כי רק אחרי אשר תאמר 'אוכלה בשר כי תאווה נפשך לאכול בשר', אז 'תזבח ואכלת'. הנה לא תוכל לעצור בעד נטייתך, כי אם על ידי כבישה מוסרית, וזאת הכבישה עוד לא באה עתה.

•    מהי הגערה, ומהי הכבישה המוסרית בדברי הרב קוק?

להרחבה :
הרב ד"ר יצחק דב פריז ההיבט הכלכלי והאקולוגי – מתוך דיני כשרות הבשר והאקולוגיה
לנזקים הבריאותיים הנגרמים עקב אכילת הבשר יש תוצאות כלכליות קשות. נוסף על אובדן חיים וכושר עבודה בטרם עת וסבל החולים, הטיפול בהם גוזל משאבים כלכליים אדירים. בסיכום תוצאותיהם של כמאה מחקרים במחלות הקשורות באכילת בשר – יתר לחץ דם, לב, סרטן, סוכרת, כיס המרה, עודף משקל וזיהומים – מצאו ברנרד וחבריו  שעלות הטיפול במחלות הללו הן בין שלושים לארבעים ביליון דולר בכל שנה במחירי שנת 1992.
 גם גידול בעלי החיים למזון מזיק לסביבה ואינו יעיל מבחינה אנרגטית-כלכלית. מחקרים גילו שכמות השפכים הנוצרים בגידול הבקר לתעשיית המזון בארה"ב גדולה פי 130 מאלו שמייצרת האוכלוסייה האנושית. באין אפשרות לטפל בשפכים אלה או למחזרם, הם מזהמים את הסביבה ואת מקורות המים, גורמים לתחלואה ומתנקזים למפרץ מקסיקו, שם נמצא "איזור מת" ששטחו גדול משטח מדינת ניו ג'רזי .
וכיוון שיצרני הבשר והצרכנים אינם משלמים עבור שירותי הניקוז של הסביבה, מחיר הבשר אינו משקף נאמנה את עלויות ייצורו, ולמעשה הוא מסובסד יותר מן הראוי ומעודד את צריכתו וגורם בעקיפין לחלוקה לא צודקת של המשאבים.
 גידול בעלי חיים למזון הוא אף בזבזני מבחינה אנרגטית . ייצור ק"ג אחד של בשר בקר למשל דורש כשבעה ק"ג של דגנים, וכמות המים הדרושה ליצור חלבון מן החי גדולה פי מאה מזו הדרושה לייצור כמות דומה של חלבון צמחי.
לאור זה, מתגלה התועלת הכלכלית שבאיסור אכילת בשר הטורפים, כי אם למשל ייצור ק"ג "סטייק נמר" דורש כשבעה ק"ג בשר בקר, נדרשים לייצורו כארבעים ותשעה ק"ג דגנים!
בצמצום אכילת הבשר ברוח דיני הכשרות שבתורה יש גם תשובה לטענות ארגוני הירוקים נגד עידוד הריבוי הטבעי לכאורה העולה מן הציווי "פרו ורבו" (בראשית א, כח), משום שעלות המזון לאוכלוסייה צמחונית פחותה ביחס.
אחד האמצעים לפתרון המשבר האקולוגי הוא הטלת "מס ירוק" על זיהום הסביבה. אמצעי זה כבר מיושם במקומות אחדים בעולם. לייקור הבשר כתוצאה מקיום חוקי הכשרות שבתורה יש השפעה דומה לזו של המס הירוק.
נמצא שחוקי התורה משלבים אמצעים מוסריים עם תמריצים חוקיים וכלכליים ובכך מונעת למעשה משברים אקולוגיים.

 אקו-כשרות- אוהד אזרחי רעל כשר?
לפי הלכות הכשרות הנהוגות כיום בעולם היהודי הדתי אין כל חשיבות לאיכותו של המזון המוגש לפינו. אין חשיבות לשאלה אם המזון הזה עתיד באמת להחיות ולהבריא אותנו או להרוג אותנו לאט וביסורים. מה שחשוב זה שהופרשו ממנו תרומות ומעשרות כדת וכדין אם מדובר בפרי או ירק שגדל בארץ ישראל (כלומר שנלקחה מאית מן התוצרת החקלאית והושמדה כליל, כי אי אפשר כיום לקיים בה את מה שנהוג היה לקיים בתרומה כשבית המקדש היה קיים. במקום זה משמידים). חשוב לועדות הכשרות שהבשר שאנו אוכלים נשחט ונמלח כהלכה. חשוב שלא התערבבו להם הבשר והחלב, ושהג'לטין המוסף למוצרי מזון תעשייתי לא יופק מעצמות חזירים. מה שלא חשוב לכל משגיחי הכשרות זה האם ריססו את התוצרת החקלאית או לא, האם היא מלאה בחומרי דישון שמרעילים את אוכליהם כמו גם את האדמה בה גודלו, או האם התרנגולת שנשחטה בשחיטה כשרה זכתה גם לחיות חיים כשרים, או שמגדליה וסוחרי הבשר התעמרו והתעללו בה בכל דרך אפשרית עד שכבר באמת מאסה מן הסתם בחייה.
רעל יכול להיות כשר למהדרין על פי מנהגי וועדות הכשרות של היום, החושבות עדיין באופן צר  ומצומצם ביותר.

_________________________________________________________
 חברותא ירוקה- אגף "רוח הסביבה" בחברה להגנת הטבע סניף ירושלים. כתיבה: הדס ילינק.  לפרטים-  0522775965

חברותא ירוקה-חינוך יהודי סביבתי

דף מקורות העוסק בקשר שבין האדם, העולם והתורה. מה יש לנו ללמוד
  •   הדס ילינק
  •   דפי לימוד
  •    משמריות- מחוייבות לבריאה, פליאה והתבוננות

חינוך סביבתי יהודי

תורה עולם אדם

חלק א- לימוד משותף

א.    זוהר שמות קסא, ב : הקב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא (הסתכל בתורה וברא עולם), בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עולם.

•    איזו תודעה מאמר זה יוצר באדם?
•    מה היחס שבין התורה והעולם?

ב.    הנתיבות שלום בשם המגיד ממזריץ': "מה רבו מעשיך ה', כׁלם בחכמה עשית, מלאה הארץ קנינך" (תהילים קד, כד):  הארץ מלאה בדרכים   בהן ניתן לקנות את ה'.

•    באלו דרכים מדובר כאן?
•    מהו הקניין ביחס לקב"ה?

ג.    מסכת אבות. ג',ט:
רבי יעקב אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.

•    תרגמו במילים שלכם את המשנה:
•    מה  הפירוש שאתם נותנים לביטוי "מתחייב בנפשו"?
•    האם המשנה הולכת יד ביד עם הזוהר שלמדנו קודם? הרחיבו את הדיבור על כך בחברותא. והציעו דרך ליישוב המחלוקת.

חלק ב'- לימוד בחברותות

המקורות הבאים מנסים ליישב את הקושיות שעלו מהמשנה במסכת אבות:
1. הרב אורי שרקי, טוב הארץ: יש כאן לכאורה ביטוי של התנגדות להתבוננות בטבע, אסור להסתכל על אילנות! דברים אלו עומדים בסתירה להלכה המפורשת שעל אילנות מלבלבים מברך בחודש ניסן "שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני האדם", וכל השנה מברך "שככה לו בעולמו". אבל יש לדייק בלשון המשנה. לא נאמר: "המהלך בדרך ושונה ואומר מה נאה אילן זה". יש במשנה תוספת של שני מילים "ומפסיק ממשנתו ואומר" מכאן שאם היה אומר מה נאה אילן זה ולא היה מפסיק ממשנתו, כלומר אם ראיית האילן וההתפעלות ממנו היו ההמשך של משנתו, אדרבא היה בכך רוממות לנפשו. זאת היתה התפשטות התורה שלו לתחום רחב יותר. הבעיה האמיתית של האדם הזה עמוקה היא מאוד, אצלו יש שני עולמות! יש משנתו מצד אחד וכדי להסתכל באילן, עליו לצאת לתחום אחר, עליו להפסיק ממשנתו. אם כן הוא מתחייב בנפשו כי הוא חי בעולם דואליסטי. האידיאל היה שהוא יעסוק במשנתו, ומתוך עסק משנתו יאמר מה נאה אילן זה. האדם שבמשנתנו הוא אדם מדולדל.

2.    צוואת הריב"ש, פסקה ג: וכל אדם צריך לעבוד ה' יתברך בכל כוחו [נוסח אחר בכל בחינותיו], שהכל הוא צורך גבוה, מפני שה' יתברך רוצה שיעבדו אותו בכל האופנים. והכוונה כי לפעמים אדם הולך ומדבר עם בני אדם ואז אנו יכול ללמוד וצריך להיות דבוק בה' יתברך במחשבתו ולייחד ייחודים. וכן כשהאדם הולך בדרך ואינו יכול להתפלל וללמוד כדרכו וצריך לעבוד אותו באופנים אחרים. ואל יצער את עצמו בזה, כי ה' יתברך רוצה שיעבדוהו בכל האופנים, פעמים באופן זה ופעמים באופן זה, לכך הזדמן לפניו לילך לדרך או לדבר עם בני אדם בכדי לעבוד אותו באופן שני.

3.    ספר מאור עיניים – תהילים:2 אמרו רז"ל הרואה אילנות בימי ניסן מברך וכו' וכן הרואה בריות נאות ושארי דברים שמנו רז"ל ובהיפוך אמרו אם הולך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה וכו' הרי זה מתחייב וכו' כי לא נברא הדבר להסירו מעבודת בוראו אדרבה לקרב אותו לעבודתו וזהו שאו מרום עיניכם שרשאי אתה להגביה ולישא עינים לרום באופן שכל דבר שתראו אז ראו מי ברא אלה רצה לומר שעל ידו תראו כבוד הבורא ומי בראם והמציאם. (ר' עזריה מן האדומים, 1513-1578 איטליה)

4.    ר' נחמן מברסלב: מתחייב בנפשו- נעשה חיובי.

נסו לגבש יחד משפט על מהות החינוך הסביבתי-יהודי.

חוברת מערכי שיעור בנושא שמיטה וסביבה

בחוברת מערכים על: – בין שבת ושמיטה – מקומו של האדם בבריאה
  •   איגוד ערים לאיכות הסביבה שומרון
  •   מערכי שיעור
  •    ארץ ישראל, שבת, שנת שמיטה
הורדת הקובץ
smita_basviva

לג בעומר- מערכי שיעור לילדים

מערכי שיעור של החברה להגנת הטבע לל"ג בעומר – מיועד לתלמידי יסודי
  •   החברה להגנת
  •   מערכי שיעור
  •    בל תשחית ופסולת, מפסח עד שבועות
הורדת הקובץ

מערכי שיעור של החברה להגנת הטבע לל"ג בעומר – מיועד לתלמידי יסודי וחטיבת ביניים

lagbaomer_spni_class

מה בין כלי וחפץ?!

מאמר הבוחן לאור המקורות את הבעיה הבוערת של הכלים החד פעמיים היוצרים
  •   ישעי צביאל
  •   מאמרים
  •    בל תשחית ופסולת, תרבות הצריכה
הורדת הקובץ

מאמר הבוחן לאור המקורות את הבעיה הבוערת של הכלים החד פעמיים היוצרים זיהום סביבתי ארוך טווח. מחד גיסא, נבחן מעמדם ההלכתי של הכלי החד פעמיים ומאידך גיסא נבחן הרקע התרבותי של השימוש החד פעמי ללא התקשרות בין האדם לסביבתו ולחפציו. במאמר זה היה שילוב מרתק בין התייחסות לסוגייה סביבתית בוערת ובין מבט חדש על פי המקורות היהודיים. המאמר זכה במקום ראשון בתחרות כתיבת מאמרים בנושא יהדות וסביבה של השומרה.

yehyi_cli_hefezt

קין והקניין-עשיו ועכשיו

הדס ילינק בפרשנות לסיפורי המקרא במבט של תרבות הצריכה.
  •   עינט קרמר
  •   מאמרים
  •    בל תשחית ופסולת, משמריות- מחוייבות לבריאה, תרבות הצריכה

קין והקניון עשיו ועכשיו!

 הדס ילינק

 

את אדם וחוה כולם מכירים ולהם היו שלושה בנים- קין, הבל ושת.

השמות שההורים בוחרים לילדיהם הם בעלי משמעות עמוקה. קיים קשר בין השם לאישיות האדם. ובכן, כאשר הבן הבכור נולד, חוה קוראת לבנה קין "קניתי איש את ה'" (בראשית ד,א). מה משמעות השם קין? את מי היא קנתה? את אישה (= אדם)? קנתה את זכותה בעולם כאם לקין? קין נולד לאחר הגירוש מגן עדן, שם חוה נענשה "ואל אישך תשוקתך הוא ימשול בך"(שם, ג,טז), עכשיו יש לחוה את היכולת להרגיש שהיא בעלים על מישהו אחר. יש כאן חוויה עוצמתית של קניין.  הילד השני, הבל, אין הסבר לשמו, אבל בכל אופן, הבל משנה את מעמדו של קין הבכור שעד עכשיו הכל היה שלו. ומתחילה תחרות בין האחים, קיים מאבק על תשומת ליבו של הקב"ה על ידי הבאת המנחות-הבל מן הצאן, קין מפירות האדמה. ולפי הפסוקים נאמר שה' שעה למנחתו של הבל, וקין, כשמו כן הוא מקנא. הקנאה באה מנקודת מבט שאני זה מה שיש לי. וככל שיהיה לי יותר דברים חומריים-אני אדם עשיר יותר, וכידוע החומר בעולם-מוגבל, מצומצם. [ולעומתו ההנאות הרוחניות הם אין סופיים ואותם ניתן לצרוך ללא חשבון]. קין פספס בגדול והוא הורג את הבל אחיו, לא עומד בפיתוי של הרצון לעוד, הרצון לשלוט, להשיג כמה שיותר-בחומר.

עברו השנים ובן חדש נולד- שת-"כי שת לי ה' זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין….אז הוחל לקרוא בשם ה' בעולם"(שם, שם,כה-כן). לאחר חווית הקניין שחוותה חוה עם לידת קין ולאחר ששכלה את בנה הבל, יש מעבר מדרגת האני-גאווה של קין- קניתי איש את ה'- לדרגת הענווה, שת לי ה' זרע- שת זו מתנה. מתנה היא לא שלי, הגאווה יורדת, קיימת שותפות בין החומר והרוח, ואכן- אז הוחל לקרוא בשם ה' בעולם-נמצא האיזון.

דבר דומה רואים בהבדל שבין יעקב לעשיו, כאשר עשיו מתאר את רכושו הוא אומר:"יש לי רב" (שם, לג, ט).  וכאשר יעקב מספר פסוקים אחר כך מתאר את רכושו הוא אומר: "וכי יש לי כל" (שם, שם, יא). "רב", משמעותו- הרבה בחומר-עבדים,שפחות, בקר, גמלים… ותמיד ניתן לצבור יותר "והרב" רק יגדל. ולעומתו,יעקב אומר יש לי "כל"- פירושו- יש לי הכל, לא חסר לי מאום. אני שלם עם מה שיש לי.והפער בין הגישות הוא תהומי.

אנו יודעים, שהרבה ממה שהתרבות מציעה לנו היום הוא הבל אחד גדול שמתואר "כרב" ונוצץ ויפה וכדאי לקנות ואם אפשר שזה יהיה עכשיו!(במיוחד בקניון)… צריכה ללא הגבלה! ועוד מנסים "למכור" לנו ערכים רוחניים במוצרים חומריים- כי בעצם זה הצורך האמיתי של האדם.

לפי הדמויות שהתורה רוצה שלאורם נלך ניתן ללמוד על היחס הראוי לדברים, על פרופורציות נכונות, על סבלנות, מחשבה לפני עשייה.  לסגל לעצמנו הסתכלות נכונה על החיים, על המטרות שלנו, והשאיפות שלנו- הרוחניות והחומריות.

רעיונות בנושא תרבות הצריכה ששמעתי מפי ד"ר חנה קהת.

 

 

על רשות הרבים

מאמר מעמיק על היחס לרשות הרבים לאורך השתלשלות ההלכה עד ימינו.
  •   אלישיב פרנקל
  •   מאמרים
  •    ארץ ישראל, הלכות שכנים

 

על רשות הרבים

דומני שכמעט אין נושא מכל המגוון הגדול של תחומי איכות הסביבה שאינו קשור בדרך כזו או אחרת לתחום של 'רשות הרבים'. פירושה של המילה 'רשות' במסגרת הביטוי 'רשות הרבים' משמעה בעלות, וכך 'רשות היחיד' הינה חפץ או שטח השייך ליחיד, ואילו 'רשות הרבים' שייכת לציבור כולו. ישנם מספר סוגים של רשות יחיד, כאשר לצד הדירה הפרטית שהיא רשות יחיד מובהקת ישנה החצר המשותפת של כמה דירות בבנין, וגם היא נחשבת עדיין רשות יחיד.
הביטוי 'רשות הרבים' אינו מוזכר במקרא ומקורו הוא מאוחר יותר,  כאשר במסגרת מאמר זה נדון בכמה היבטים שלו בספרות חז"ל, בספרות ההלכתית של ימי הבינים ובספרות השו"ת של ימינו.
בעלות משמעותה בראש ובראשונה הזכות והיכולת להשתמש באותו חפץ או שטח. אולם בעלות של יותר מאדם אחד אינה דבר פשוט, שהרי בדיוק אותה זכות הקיימת לפלוני להשתמש בחפץ או בשטח מסוים קיימת גם לחברו. מכאן עולה שחייבים אנו לאמר שרשותו-בעלותו של אדם ברשות הרבים הינה רשות מוגבלת, בשונה מאופי הבעלות על רשות היחיד. זאת ועוד, אין זכותו של אדם להשתמש ברשות הרבים בכל דרך שירצה. סוגים שונים של רשות הרבים מחייבים שימוש שונה של הציבור. לא דין הכביש כדין המדרכה, ולא דין שניהם כדין הגינה הציבורית, ולא דין כל אלה כדין שטח פתוח. אף בתוך הגינה הציבורית ישנו שטח מגודר שנשתל בפרחים ואסור בכניסה עבור הרבים.

(1) אופן השימוש הנכון ברשות הרבים

(א) מפגע ברשות הרבים
אם נניח לפי שעה שברשות היחיד יכול אדם לעשות כפי שליבו חפץ ללא הגבלות מצד הרבים, הרי יש לשאול מה מותר לאדם לעשות ברשות הרבים, שהיא בבעלותו אך לא הבלעדית? איזה שימוש יוגדר כשימוש ראוי ואיזה יוגדר כלא ראוי? אחד הנושאים המרכזיים בהם דנים חז"ל בנוגע לרשות הרבים הוא שימת מכשול ברשות הרבים היכול לגרום לנזק גוף או נזק ממון. היסוד המקראי העומד בבסיס כל הדיון הוא שני הפסוקים הבאים:
'וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בֹר ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור. בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו' (שמות כא,לג-לד).
המושג 'בור' או 'בור ברשות הרבים' נעשה בספרות חז"ל ל'אב נזק', קרי – אב טיפוס לכל הנזקים הנייחים שהושמו על ידי אדם ברשות הרבים.  וכך התקלות (הנייחות) שהושמו על ידי בני אדם ברשות הרבים  נכללים תחת המושג 'בור' ובעל התקלה מתחייב בתשלומים במידה ונגרם נזק. במשנה ובתלמודים מביאים מקרים ממקרים שונים ומבררים על ידי דוגמאות את פרטי ההלכות הקשורות ב'בור'. בעזרת המקורות אנו ננסה לברר האם מותר כלל לאדם להניח את חפציו ברשות הרבים, ומה קורה כאשר נגרם נזק מחפץ זה. נדון כעת במשנה במסכת בבא קמא פרק ג משנה א:
'המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור,
ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו'
הנחת כד, חבית או כל תקלה אחרת ברשות הרבים היא בגדר 'בור ברשות הרבים', ולכן התחייב בעל התקלה לפצות על הנזק שנגרם לנתקל, והנתקל פטור מתשלום על הנזק שנגרם לבעל התקלה. על משנה זו מקשה התלמוד הירושלמי 'ואין דרך אדם להניחן ברשות הרבים?' ודברים אלה הם תמיהה על המשנה מדוע הנתקל פטור שהרי דרכן של בני אדם להניח את כדם ברשות הרבים, ולכן על עובר האורח להתבונן בדרכו, ואם לא עשה כן מתחייב הוא בנזק שגרם, ובעל הכד אינו חייב בפיצויים על פציעתו! היו שפתרו בעיה זו ואמרו שאכן רשות הרבים היא מקום בו אנשים נוהגים להניח את חפציהם וכתוצאה מכך למעט מקרים מיוחדים (כגון בלילה או בכל מקרה בו לא ניתן היה לראות את התקלה) מוטלת על האדם החובה להסתכל לאן הוא הולך ואם לא עשה כן האחריות לנזקים מוטלת עליו.  ר' אלעזר בתלמוד הירושלמי טוען בדיוק ההיפך שאין דרך בני אדם להניח חפציהם ברשות הרבים ולכן כל נזק שנגרם מוטל על בעל החפץ. דעת ביניים אומרת שאין חובה על האדם להסתכל לאן הוא הולך ולכן אפילו אם דרכם של בני אדם להניח חפציהם ברשות הרבים, עליהם מוטלת האחריות למקרה שחפץ זה נשבר ו/או גרם לנזק.  הרמב"ם, ושאר פוסקים לפניו ואחריו פסקו כשיטה זו, האחרונה, והם מבדילים בין מקרה בו ישנה רשות מפורשת להניח חפצים ברשות הרבים,  ובמקרה כזה בו ידוע ומפורסם דבר התקלה – הנתקל חייב בנזק. אך אם לא ניתנת רשות זו, האחריות מוטלת על בעל התקלה.
כאשר התורה כתבה 'וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בֹר ולא יכסנו' היא בודאי לא התכוונה לאמר שמותר לאדם לחפור בור ללא כל צורך. אלא, במקרה ויש צורך לכרות בור (בור מים ציבורי, תיקוני דרכים וכיוצ"ב) יש לכסותו שלא יגרם נזק ממנו. וכך, למרות והדיון בתלמודים ובמפרשים הוא שבשאלת חיוב הממון במידה ונגרם נזק, אין הכוונה לאמר שמותר להניח כד ברשות הרבים שהרי כד הוא 'בור'.  אחד מפרשני התלמוד, ר' מנחם בן שלמה המאירי כותב שבעל הכד הניח את הכד על מנת לנוח, ומדבריו יש להבין שאין בעל הכד הניח את הכד והלך לו (שזה בודאי אסור), אלא הוא מצוי בצד הכד ועוד זמן קצר ימשיך בדרכו. בדומה לחיוב התורה לכסות את הבור, כך במקרה שלנו יש החובה לעמוד לצד הכד ולוודא ש'הבור מכוסה', קרי אין אדם יכול להנזק ממנו.
מכאן שבשאלת השימוש המותר של אדם ברשות הרבים, עולה שלמרות שרשות הרבים היא בבעלותו של כל אחד, אין לאדם להניח חפציו ברשות הרבים ללא כל סיבה שהרי אלה יכולים לגרום נזק. בשאלת האחריות לנזק – רק במקרה שהאדם עשה את חובתו ווידא שרכושו לא יזיק הוא יהיה פטור מן הנזק אם בכל זאת נגרם.

(ב) הנחת חפצים פרטיים לזמן ארוך ברשות רבים
דנו עד עתה בשאלה הנזק במקרה של הנחת תקלה ברשות הרבים. על מנת להבהיר את נקודה זו נעיין במשנה במסכת בבא מציעא פרק י משנה ה:
'המוציא זבל לרשות הרבים: המוציא מוציא, והמזבל מזבל
אין שורין טיט ברשות הרבים ואין לובנין לבינים
אבל גובלין טיט ברשות הרבים אבל לא לבינים
הבונה ברשות הרבים: המביא  אבנים מביא, והבונה בונה, ואם הזיק משלם מה שהזיק'
משנה זו עוסקת באיסור של הנחת חפצים לאורך זמן ברשות הרבים. כאמור, השימוש ברשות הרבים נתון לרבים, אך באופן מוגבל בלבד. יש לאדם רשות להוציא את זבלו (החומר לטיוב הקרקע) לרשות הרבים אך בתנאי שהאדם המזבל יקח אותו אל השדה ויזבל ללא שיהוי.  וכדברי רש"י 'אין רשאי להשהותו שם, אלא מוציא מן הרפת לרשות הרבים, והנושאו יהא מזומן לישאנו לשדה ולגנה לזבל'. בדומה לכך, אין לצפות שהפעולות הנגזרות מהקמת בנין יתבצעו רק בשטח הפרטי ולא יגלשו גם אל רשות הרבים. אך המשנה קובעת שהשימוש ברשות הרבים יהיה קצר, ואין להשהות את החומרים ברשות הרבים, שהרי ככל שהזמן עובר הסיכוי שמישהו יפגע מהם רב יותר. וכך מפרש רש"י את המשנה: 'אין שורין טיט – מקומות יש ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד. ואין לובנים לבנים – לפני שמשהה אותן לייבשן… וגובלין טיט – לתת מיד בבנין. והבונה בונה – מקבל מיד המביא ובונה'. רש"י מדגיש שאין לבצע פעולות שמשמען תפישת שטח ציבורי לזמן ארוך. זאת ועוד, מדברי רש"י עולה שאף אין להניח לזמן קצר את הלבנים ברשות הרבים, כאשר חובה על האדם הבונה את הבית לקבל הלבנים מידו של המביא ולבנות בהם את הבנין לאלתר.

(ג) הוצאת זבל לרשות הרבים
כעת באים אנו לדון בשאלת הוצאת זבלים לרשות הרבים, ולשם כך נעיין במשנה הבאה (בבא קמא ג:ג):
השופך מים ברשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקו'
בשונה מכד השייך בשעת הנזק לבעליו, מים שנשפכו ברשות הרבים הם הפקר ומבחינה משפטית כבר אינם שייכים לאדם ששפך אותם. בנוסף, תוך פרק זמן מסויים המים יספגו בקרקע ולאחר מכן גם יתיבשו, בניגוד למכשול קבוע ברשות הרבים שעד שלא יוזז ממקומו ימשיך להוות מפגע. אך למרות כל זאת דין מים כדין כד, ועל האדם ששפך את המים ישנה החובה לשלם במידה ונגרם נזק. המשנה באה ללמדנו שאין אדם יכול להפקיר את נזקיו ובכך להפטר מתשלום נזק.  אך אין הדברים פשוטים כל כך, והתלמוד כאשר מפרש את המשנה מביא את הברייתא הבאה (דף ל עמוד א):
'אלו הפותקין ביביהן והגורפין מערותיהן ברשות הרבים:
בימי החמה שאין להן רשות, בימות הגשמים אף על פי שיש להן רשות ובא אחר והוזק בהן הרי זה חייב'
ביב הוא אותו צינור-מרזב המנקז את המים שבחצר אל רשות הרבים. בדומה להיום, נהגו האנשים לנקז את שטיפת החצר לרשות הרבים. יחד עם המים נקזו גם את כל הלכלוך שהצטבר ופונה מן הבית. באופן דומה, גרפו וניקו את תחתית המערה או בור מי הגשמים, וזרקו את הלכלוך לרשות הרבים. ישנה כאן הבחנה בין ימות הגשמים בהם הדרכים (שלא היו סלולות באותם ימים) בין כה וכה מלאות בוץ ולכלוך לבין ימות החמה בהם הדרך יבשה. על פי הנאמר כאן, יש רשות לעשות זאת רק בימות הגשמים. אולם, ישנה כאן הבחנה מעניינת בין השאלה של מותר ואסור ובין השאלה על הפיצוי במקרה של  נזק. אפילו במקרה שאדם זרק לכלוך ברשות הרבים בימות הגשמים – ברשות, עליו לשלם במקרה שנגרם מאותו לכלוך נזק לעובר אורח.
נעיין במשנה הבאה (בבא קמא ג:ד):
'המוציא את תבנו ואת גפתו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהן אחר חייב בנזקו
וכל הקודם בהן זכה'.
ראשית נאמר מספר מלים על המילה 'זבלים' שבמשנה זו. משמעותה המקורית של המילה 'זבל' היא חומרים אורגנים המשמשים לטִיוּב הקרקע. נכון הוא שחומרים אלה (וגם במשנה זו) הם בדר"כ שאריות והפרשות מסוגים שונים (ומכאן נגזרה המשמעות של המילה כפי שהיא לרוב בימינו – אשפה), אך בתקופות העתיקות ידעו גם ידעו להשתמש מחדש באותן שאריות, ואף לכנותן בכינוי שאינו דוקא שלילי – 'זבל' (בניגוד למילה 'אשפה' הבאה כנראה מן השורש 'שפה' שמשמעו תחתית). ובחזרה למשנה – אותו אדם הוציא את התבן והגפת (פסולת הזיתים) החוצה אל רשות הרבים על מנת שיהפכו לזבל באמצעות דריכת רגליהם של בני האדם. על פי המשנה אין איסור לעשות כך, וכמו במקורות לעיל, במקרה של נזק קיימת חובת פיצוי. אולם, במשנה זו ישנה תוספת מעניינת 'וכל הקודם בהן זכה', כלומר חכמים החליטו להטיל קנס על מוציא התבן והגפת, והפקיעו את בעלותו עליהם והפכו אותם להפקר, וכעת כל אדם יכול לזכות מאותו הפקר. כאן אנו רואים, לראשונה בגלוי, את מורת רוחם של חכמים ממעשים כמו אלה, וכדברי רבן שמעון בן גמליאל בהמשכה של אותה משנה 'כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו חיבין לשלם, וכל הקודם בהן זכה'. האדם המוציא את זבלו לרשות הרבים מוגדר כ'מקלקל', ולכן יש זכות לחכמים להטיל עליו קנס.
בכל זאת יש להבהיר שחכמים לא אסרו פעולות כמו אלו, ועלינו להבין זאת מתוך דברי ר' יהודה בגמרא שם (בבא קמא דף ל עמוד א): 'ר' יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ'. ההסבר לכך שמותר לקלקל את רשות הרבים הוא שכולם מבינים שאין למעשה דרך אחרת וכך למעשה כולם עושים. כאשר נחלו בני ישראל את הארץ קבע יהושע בן-נון שיהא מותר לבצע כל מיני פעולות שאינן מטיבות עם הציבור, כי כך היא דרכו של עולם. רש"י מפרש שיהושע התנה תנאי שבני האדם לא יקפידו על פעולות כגון אלו למרות שמן הדין כנראה לא ניתן להתיר אותן.
מכאן אנו באים אל 'החסידים'. החסידים היו אלה שלא קיבלו את שורת הדין הרגילה לרוב בני האדם, והחליטו להחמיר על עצמם. החסיד כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקופת חז"ל, (להבדיל מן החסיד והחסידות של תקופתינו), מחליט בעצמו ללא הנחיה ממסדית כלשהיא שההלכה הרגילה בה הולכים רוב בני האדם אינה מספקת אותו, והוא מגדיר עבורו (ועבורו בלבד) הגדרות מחודשות של מותר ואסור. מעשיהם של החסידים המסופרים במשנה ובתלמודים מציגים את האידיאל ואת המעשה אליהם ראוי לשאוף, ומזכירים שהחוק בפועל הוא מעין פשרה בין הרצוי למצוי. וכך מסופר על החסידים (בבא קמא דף ל עמוד א):
'חסידים הראשונים היו  מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן
ומעמיקים להן שלשה טפחים כדי שלא יעכב המחרישה.
רב ששת שדי להו בנורא (זרק אותם באש),
רבא שדי להו בדגלת (בנהר החידקל)'.
הנוהג באותה תקופה היה להטמין את השיחים הקוצניים והזכוכיות במקומות מסתור ברשות הרבים כמו גדרות בין בתים וכדו' על מנת שלא יזיקו.  במקום זאת השאירו אותם החסידים ברשות שלהם והטמינו אותם עמוק באדמה, פעולה הדורשת מאמץ גדול בהשוואה לאפשרות הקלה והמהירה שהיו יכולים לבחור. מעשה זה מבהיר את תחושת האחריות שהיתה לאותם אנשים בנוגע לזבל שהיה ברשותם. הסיפור על החסידים מופיע גם בתוספתא ובירושלמי בגירסה שונה, ומשם עולה שהחסידים היו אוספים את הקוצים והזכוכיות מרשות הרבים, ואם כך מוצג כאן רף גבוה מאוד לאחריותו של היחיד לרשות הרבים. רבא שזרק את הזבל בנהר, גם כן פעל לפנים משורת הדין, שהרי הגיע עד הנהר עם זבלו, פעולה הדורשת מאמץ ותכנון רב. יש לציין שהיום פעולה זו (וגם ההשלכה לאש של רב ששת) לא היתה מתקבלת בברכה, שהרי למפעלים הממוקמים על נהר או ים, להפטר מן הפסולת התעשייתית על ידי הזרמה שלהם לים הינה הדרך הפשוטה ללא כל מאמץ. בניגוד לימינו, הנהר ובמיוחד קרקעיתו, היו נחשבים בעת העתיקה למקום הפקר גמור, ומכיוון שהסביבה ואף הפסולת היו אז נקיים הרבה יותר מאשר היום, היה טבעי לאותם חסידים להשליך את הקוצים וזכוכיות דוקא שם ולא ברשות הרבים.
לסיכום, רשות הרבים היא בבעלותו של כל אחד ואחד, אולם ענין זה עצמו מהווה בעיה, שהרי שימוש בלתי זהיר בה עלול לגרום למפגע ולנזק בגוף או בממון. סגנון חיי היומיום מאלץ למעשה את האדם הרגיל להניח את מיטלטליו, לשפוך מים, להוציא אשפה ולהניח חומרי בנין ברשות הרבים, ומתוך כך לא ניתן לאסור פעולות אלה לחלוטין. אולם ההלכה היהודית מגבילה אותן מאוד, ולא נטעה הרבה אם נאמר שמהתבוננות במכלול המקורות עולה שההיתר לפעולות אלה ברשות הרבים הינו היתר של "בדיעבד" בלבד ולא של "לכתחילה". הרי רצוי שקלקול רשות הרבים לא יתקיים כלל, וכל אדם היה נפתר מקוציו זכוכיותיו ושאר זבלו בשטחו שלו ולא ברשות הרבים. אולם זוהי גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה וקשה להאמין שחברה כזו אי פעם התקיימה. אולם, למרות שהחוק בסופו של דבר מתיר את אותן פעולות, הרי שאסור לנו להתעלם ממעשיהם של החסידים שהציבו לכולנו אתגר בנוגע לאחריותינו על הזבל אותו אנו מייצרים ועליו אנו אחראים.

(2) גזל רשות הרבים

עד עתה נקודת המוצא של הדיון ההלכתי היתה הסבירות שעלול להגרם נזק כתוצאה מהנחת המפגע ברשות הרבים, וממנה נגזרו האיסורים וההיתרים להנחת המפגע. במקורות שהבאנו לעיל לא מצאנו התייחסות של הפרשנים לשאלה האם אדם המשתמש בשטח מרשות הרבים לאורך זמן, ובאופן כזה גם מונע מאחרים את השימוש בו, האם אדם כזה נחשב כגזלן של הרבים.  במלים אחרות, הדיון להלן יעסוק בשאלה האם ניתן לגזול את הציבור על ידי תפישת שטח מרשות הרבים. 
בברייתא בתלמוד הבבלי במסכת סוכה נאמר כך:
'תנו רבנן סוכה גזולה והמסכך ברשות הרבים ר' אליעזר פוסל וחכמים מכשירין'
ורש"י מפרש את דעת ר' אליעזר שמדובר בגזל הרבים, ולכן אסור לשבת בסוכה כזו. גם בתלמוד הירושלמי (מסכת סוכה ג:א) מצאנו סיפור על אחד החכמים שעשה סוכה ברשות הרבים וחברו שאלו 'מי התיר לך?'. 
בענין אחר לגמרי במשנה מסכת עבודה זרה (ג:ח) בענין האם מותר לנוח מתחת עץ אשרה שמיועד לעבודה זרה, נאמר: 'לא ישב בצלה ואם ישב טהור ולא יעבור תחתיה ואם עבר טמא. היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור…'. כלומר עץ שענפיו נוטים לרשות הרבים ובגלל סיבה כלשהי (כמו ע"ז) מונע את הרבים ללכת מתחתיו, נחשב כגוזל את הרבים. כך גם מצאנו בסיפור היפה על רבן גמליאל בבית המרחץ של אפרודיטי בעכו המסופר במשנה עבודה זרה ג:ד:
'שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו
שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי,
אמר לו כתוב בתורתכם 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם',
מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי?
אמר לו אין משיבין במרחץ.
וכשיצא אמר לו אני לא באתי בגבולה היא באתה בגבולי,
אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אומרים נעשה אפרודיטי נוי למרחץ…'.
רש"י מפרש 'היא באה בגבולי – שהמרחץ קודם לה והמרחץ נעשה לכל הבא למרחץ ולא כל הימנה [כלומר, אין לה הרשות או הכח] שתהא גוזלת את הרבים'. ר"ג התיר לשהות במרחץ כי פסל העבודה זרה של אפרודיטי היה שם רק לקישוט והמרחץ פעל עוד קודם לפסל. אך אם פני הדברים היו שונים, הרי שהיו נמנעים היהודים להכנס למרחץ ואם כך היה, הרי שהיה מדובר בגזל זכותם של הרבים לשהות במרחץ. על פי רש"י 'המרחץ נעשה לכל הבא למרחץ' כלומר הוא סוג של רשות רבים. לבית המרחץ אמנם פונקציה שונה מאשר רחוב רגיל, אך גם הוא מוגדר כשייך לרבים ומי שמונע את הרבים להכנס בו גוזל את הרבים.
לסיכום סעיף זה  נאמר שמושג 'גזל הרבים' שמתבצע בפועל ע"י גזילת רשות הרבים מבוסס דיו בספרות חז"ל, בספרות ימי הביניים וכפי שנראה בהמשך גם בספרות תקופתינו. על גזל הרבים כותבת התוספתא (בבא קמא י:יד) 'חמור גזל הרבים מגזל היחיד, שהגוזל את היחיד יכול לפייסו ולהחזיר לו גזילו, והגוזל את הרבים אין יכול לפייסן ולהחזיר להם גזילתן'.

(3) רשות היחיד כנגד רשות הרבים

בתלמוד הבבלי (בבא קמא דף פא ע"א) דן התלמוד בתקנות שתיקן יהושע בן-נון כשנכנסו בני ישראל לארץ כנען. תקנות אלו הן תנאים שכל מי שנכנס לארץ ונחל בה נחלה היה מחויב לקבלם. המשותף לכולם הוא שמדובר בסוג של הפקעת שטח פרטי ושיתופם של הרבים בשטח זה. נביא חלק מן התנאים ונסביר אותם בקיצור:
'תנו רבנן עשרה תנאין התנה יהושע:
(א) שיהו מרעין בחורשין, (ב) ומלקטין עצים בשדותיהם, (ג) ומלקטים עשבים בכל מקום…
(ד) ומחכין (=זורקים חכה) בימה של טבריה…
(ה) ומהלכים בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה,
(ו) ומסתלקין לצידי הדרכים מפני יתידות הדרכים…
(ז) ומת מצוה קונה מקומו'.
שלשת התנאים הראשונים נותנים רשות להכנס לשטח פרטי ולאסוף בו דברים שונים: (א) מותר להכנס ליער פרטי כדי לרעות שם את הבהמות. (ב) מותר להכנס לשדה פרטית וללקט עצים, (ג) ומותר ללקט עשבים בכל מקום. (ד) למרות וימה של טבריה (הכנרת) היתה כולה בשטחו של שבט נפתלי בלבד, מותר היה גם לשאר השבטים לדוג בה גם אם אינה נחלתם. (ה) בתקופה בין הקציר לזריעה, שדות התבואה היו עומדות חודשים ארוכים ללא שימוש. בתקופה זו (עד לעונת הגשמים) היה מותר לאדם לקצר את דרכו דרך אותה שדה. (ו) באותם ימים לאחר תום הגשמים, הבוץ בדרכים היה מתייבש וגורם לחריצים ('יתדות') בדרכים הלא סלולות ואלה היו מונעים את ההליכה הנוחה בהן. לכן מותר להכנס את תוך השדה הפרטית שלצד הדרך הציבורית וללכת בצידה ולא ברשות הרבים. (ז) אדם ללא קרובים שנמצא מת בשדה פרטית, ואין מי שידאג לקבורתו, מותר לקוברו היכן שנמצא, ואין בעל השדה יכול לערער ולעכב על כך.
התנאים כולם נותנים רשות בתנאים מסויימים, לעשות שימוש מסוים בשטחיים פרטיים. אין מדובר על ביתו הפרטי של האדם אלא רק על שדותיו או אגמיו שגם הם שטח פרטי אך השימוש בהן שונה לגמרי מאשר בבית. המעשים שהותרו כאן אינם גורמים נזק משמעותי לבעלים, כאשר ההנחה היא כנראה שאפילו בכנרת יש מספיק דגה עבור כל השבטים ושבט נפתלי לא ינזק. אך תיאור זה של מהלך העניינים אינו יכול להתעלם מן העובדה שמבחינה משפטית בכל המקרים ישנו היתר לרבים להשתמש בשטחו של היחיד. הכנרת מוגדרת כאן כמעין משאב ציבורי, ומופקעת משימושו הבלעדי של שבט מסוים. רש"י הגדיר את השדות העומדות חודשים ארוכים ללא שימוש (מן האביב עד לחורף) כ'הפקר'. פעולות מסויימות מותרות תמיד ויש וההיתר להן הוא לפי עונות השנה. המקרה הקיצוני ביותר הוא זה של מת המצוה, בו מופקע לחלוטין שטח פרטי (לא גדול) לצורך קבורה של אדם זר.
גם בימינו מוכר המצב בו מופקעים שטחים פרטיים לצורך הרבים, כגון סלילה או הרחבה של דרך או גן ציבורי. חוק העתיקות מגדיר שהשטח בו מצויות עתיקות מופקע מבעל החלקה ובודאי שהממצאים הארכיולוגים שנמצאו שם אינם שייכים לו.
התחושה הטבעית לנו היא שאם ברשות הרבים איננו יכולים לעשות כאוות נפשינו, הרי שבחלקתנו הפרטית – רשות היחיד – יש ביכולתנו לעשות כרצוננו. אך תחושה זו אינה נכונה כלל. בימינו ישנם חוקים ותקנות האוסרים פעולות רבות בחלקתנו הפרטית: אין להרעיש בשעות מסויימות, לא ניתן לבנות ללא קבלת היתר, כל שינוי בחזית בנין דורש גם הוא אישור. בספרות ההלכה קיים הביטוי 'היזק ראיה' שפירושו נזק שנגרם כתוצאה מהסתכלות של אדם אחר (גם מתוך דירתו הוא) אל תוך שטחו של חברו, ואלו הן רק דוגמאות. בבסיס המסורת וההלכה היהודית ניכרת היטב התפיסה הדתית לפיה רכושו הפרטי של האדם אינו ממש שלו אלא נתון לו בפיקדון, ועליו להשתמש בו כראוי. כך ניתן להבין את מתנות העניים 'לקט שכחה ופאה' בהן מועברת תבואה מרשותו של היחיד אל ההפקר עבור העניים. באופן מובהק הדבר בא לידי ביטוי במצוות השמיטה והיובל, על פיהן כל שדותיו של האדם מופקעות ממנו לעתים אף באופן קבוע.  גם במצוות השבת בא רעיון זה לידי ביטוי, כאשר חפצים מסוימים מוקצים ואסורים בשימוש אע"פ שהם בבעלותו המלאה של האדם. איסור 'בל תשחית' שהתפרש והורחב מאוד במהלך הדורות קובע שאסור לאדם להשחית רכוש גם אם מדובר ברכושו הפרטי.
גם אם הבעלות על רכושינו הפרטי – רשות היחיד – היתה מלאה, הרי רכוש זה יכול לעבור מיד אל יד ברצוננו על ידי מכירה או מתנה ואף שלא ברצוננו כמו על ידי ההוצאה לפועל.  לעומת זאת רשות הרבים תשאר לעולם של הרבים, כלומר שלנו. וכך מתואר בסיפור הבא:
'מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים
ומצאו חסיד אחד
אמר לו: ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?
לגלג עליו.
לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רשות הרבים
ונכשל באותן אבנים
אמר, יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך'
רק לאחר שנכשל באבנים שהוא עצמו השליך הבין אותו ריקה שבאופן פרדוקסלי רשות היחיד שתחושתנו לגביה שהיא שלנו ורק שלנו – היא זו שבעלותינו עליה זמנית בלבד, ואילו רשות הרבים שעל פניו מרוחקת ומנוכרת יותר – עליה בעלותינו קבועה. כפי שראינו בעלות אינה נותנת היתר לעשות ככל העולה על רוחנו, כך ברשות היחיד, ועל אחת כמה וכמה ברשות הרבים בה הבעלות משותפת לכלל האוכלוסיה. על מנת שכולם יוכלו לממש את זכותם ולהשתמש ברשות הרבים באופן שווה כיאות, עלינו להפעיל את הכללים לגבי מה מתי והיכן מותר לעשות ברשות זו.

(4) מחשבות לימינו אנו

מכאן אנו באים לתהות ולתמוה על כמה מן המנהגים הנהוגים בימינו. כיום ישנה מערכת שלמה של פינוי אשפה והולכתה להטמנה. הרשות המקומית מספקת עבור הציבור פחי זבל בה נשמר הזבל עד לפינויו. כל עוד לא מפונה הזבל הוא אמור להיות בשטח הבנין ולא ברשות הרבים והוראה זו מיוצגת בחוקי העזר השונים של הרשויות המקומיות. אך אין הקפדה על ענין זה. זבל פעמים רבות מונח על המדרכה, ופחי אשפה קטנים וגדולים, בדרך כלל כאלה המשמשים בנין אחד בלבד או אף עסק אחד בלבד, שוהים דרך קבע על המדרכות וחוסמים את המעבר הבטוח של הולכי הרגל.
כמו כן, ענין שבשגרה הוא שקבלנים הבונים והמשפצים בתים ודירות, פורקים את אבני הבנין ושאר אביזרי הבניה על המדרכה ברשות הרבים, כאשר הבניה בפועל מתבצעת רק לאחר זמן. כך נוצר מפגע ברשות הרבים בגלל הנוחות של מבצעי עבודות הבניה. הדבר אמור גם לגבי פינוי זבל מאתר בניה. דבר מקובל בימנו שהקבלן שוכר מכולה גדולה של פינוי אשפה ומניחהּ ימים רבים ברשות הרבים, על המדרכה ועל הכביש.
מטרד גדול נוסף המתבצע דבר יום ביומו ובכל המקומות הוא חניה של מכוניות פרטיות על מדרכות. לאור מה שכתבנו עד עתה אין להגדיר מעשה זה אלא כ'גזל'. המדרכה היא המקום היחיד בו הולך הרגל יכול כיום להלך ברשות הרבים בביטחה. מעיקר הדין, ומלכתחילה נראה שהיה צריך להתייחס לרכב החונה ברשות הרבים (ואפילו על הכביש) כסוג של גזל הרבים, שהרי מדובר בתפיסת שטח ציבורי למטרות פרטיות. אך התחושה של רוב בני האדם והמנהג הרווח בתקופתינו הוא להתיר ענין זה 'שהרי על מנת כן הנחיל יהושע את הארץ'. ואכן, הרחובות בימינו סלולים באופן כזה שמיועד גם עבור חנית רכבים,  וכל אחד מאיתנו מבין שאחרת אין דרך סבירה לנהל את חיינו.
כאן המקום לצטט שני מקורות מתקופתינו הדנים בחנית רכבים שלא כחוק. הרב יצחק וייס כותב בספר תשובותיו 'מנחת יצחק',  תשובה לשאלה האם מותר למסור לשלטונות אדם המסכן את הציבור על ידי נהיגה בלתי זהירה וחניה המסכנת את הציבור. הרב וייס מגדיר את הנהג הבלתי זהיר כ'רודף' (ומכאן נובע שיש לעוצרו במהירות האפשרית). על מי שמחנה את רכבו על המדרכה כותב הרב שהוא מוגדר כמי חופר בור ברשות הרבים (דבר שאסור לעשותו ועלול לפגוע באדם או ברכוש). והוא ממשיך ומצטט בהקשר זה את הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש יא:ג) 'שכל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך' ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר ב'לא תשים דמים'.
המקור הנוסף הוא סוף תשובתו הנזכרת של הרב קליין,  וכך הוא כותב: 'היו לי הרהורי דברים באנשים שיש להם מכונית ולא מצאו מקום ליכנס עם המכונית ומעמידים המכונית ברחוב במקום אשר אסור מדינא לעמוד שם לבד ממה שעוברים בזה על דינא דמלכותא דינא יש בזה עוד איסור של גזל הרבים כיון שהרחוב שייך לכל העולם והוא גוזל מהם ופלא שהעולם לא נזהרים בזה כי קשה גזל הרבים'. והוא מסיים את תשובתו וכותב 'וצריך עיון מאוד מדוע סמכו אפילו שומרי התורה שמניחין המכונית נגד החוק'. יש להדגיש שעל פי דבריו כל אדם המעמיד רכב בניגוד לחוק (במקום שאסור, או במקום בתשלום כאשר לא שילם)  מוגדר כגזלן של הרבים.
מלבד אותם עבריינים החונים על מדרכות שלא ברשות, ובכך מסכנים את הציבור וגוזלים את הרבים, בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה שגוברת והולכת בעיקר בערים הגדולות והיא היתרים של הראשויות המקומיות לחנית רכבים על מדרכות. בעוד שבחלק קטן מן המקומות בהם קיים היתר זה מדובר במדרכות רחבות מאוד, הרי שברוב המקרים אין הדבר כך, והדבר גורם לכך שלעתים קרובות לא ניתן בכלל להלך על המדרכה. גם אם דבר זה נעשה בהיתר, הרי ראינו על פי אחד הקריטריונים שהבאנו לעיל, שאדם המונע בדרך כלשהי את הילוכו של חברו ברשות הרבים הרי הוא גזלן. מכאן שאותה רשות מקומית מחטיאה את הציבור וגורמת לו לגזול את הרבים. היתרים מסוג זה הם גם מדרון חלקלק, שהרי יבוא אדם ויחנה על מדרכה בה אין היתר כזה ויטען שהמדרכה רחבה ויש מספיק מקום גם להולכי רגל, ואם כן אין לדבר סוף.
ברצוני להרחיב את היריעה ולתת מספר דוגמאות קצרות על בעיות שיש בימינו בנוגע להפקעת רשות רבים שלא כדין. הדוגמה הראשונה היא חוף הים. חוף הים נתפס בתקופתינו כמשאב השייך לכלל הציבור. חוף הים הנמצא בשטחה של רשות מקומית אינו שייך לאותה רשות, אלא היא האחראית לו בלבד. בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מדאיגה של סגירת חופים למטרות שונות – רחיצה בתשלום, ארועים ופסטיבלים בתשלום ועסקים ומגורים פרטיים על חוף הים. בודאי שחוף הים מבחינה הלכתית הוא רשות רבים, ואם כך סגירתו והעברתו לידים פרטיות באופן זמני או קבוע היא למעשה סוג של גזל הרבים.
דוגמה מעניינת אך קצת שונה היא מרכז העיר. אחת התוצאות הישירות של בנית הקניונים בשולי הערים בשני העשורים האחרונים, היא הסטת מרכזי הקניה ממרכז העיר החוצה. ואכן במקומות רבים, מרכז העיר שינה מאוד את אופיו והפך להיות מקום מוזנח ועזוב יחסית למה שהיה פעם. בעבר המקום הטבעי בו חילקו עלונים, הציבו דוכנים שלא למטרות רווח (באישור, אך בחינם) ופעילות קהילתית וכיוצא בזאת היה מרכז העיר. הקניונים במידה מסויימת החליפו את מרכז העיר, אך שם לא ניתן לעשות את אותן פעולות ובודאי שלא בחינם. פעם מרכז העיר היה של העיר, כיום חלק ניכר ממנו הפך להיות פרטי.
ענין נוסף הנוגע באופן ישיר לפניה החיצוניות של רשות הרבים הוא ענין פרסום החוצות. כאמור, רשות הרבים אינה רק הקרקע עליה אנו הולכים, אלא גם האויר אותו אנו נושמים וגם הנוף אותו אנו זכאים לראות ללא הפרעות. שלט חוצות ועליו פרסומת הוא למעשה הפרטה של רשות הרבים, כאשר לצורך רווח כלכלי (של שני הצדדים) מוכרת הרשות המקומית שטח ציבורי עבור פרסומות.  בתקופתינו כנראה לא ניתן לצפות (ואולי גם לא צריך) שרשות הרבים תהיה משוללת היתרים לפרסומות לחלוטין. אולם יש לתהות האם פניה של רשות הרבים כיום היא זו הרצויה?

דברי סיום

כאמור, באופן פרדוקסלי ובניגוד לתחושתינו הטבעית, בעלותינו על רשות הרבים קבועה ויציבה הרבה יותר מזו של רכושינו הפרטי. מרוח מקורות ישראל ומההלכות השונות עולה בבירור שאם יש משהו שהוא באמת שלנו – הרי הוא משותף לרבים ולא נועד לאדם פרטי.  הרכוש אינו שלנו לגמרי ולמעשה כך הוא גם לגבי גופינו. בגוף אין אנו רשאים לפגוע, שהרי אין הוא שלנו כלל. הגוף מופקד אצלנו לתקופה מסויימת בלבד, ויבוא יום והוא יחזור אל מקורו – 'עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב' (בראשית ד,יט). אפילו הנפש או הנשמה באדם איננה רכושו הפרטי של האדם. הפיוט המפורסם אומר 'הנשמה לך והגוף שלך', ואם בגוף אין אנו רשאים לפגוע, בנשמה על אחת כמה וכמה.
בן האדם היה ויהיה זמני בעולם, וכך גם רכושו. היקום, כדור הארץ והאדמה ישארו לעולם אחרינו. הכביש, המדרכה, הגן הציבורי וככר העיר הם למעשה המקומות השייכים לנו יותר מכל דבר אחר על פני הכדור. עלינו לדעת להשתמש בהם כראוי ולשמר על זכותינו עליהם.  

____________________________________________________

קישור למאמר כולל הערות שוליים

 

חברותא- שטחים פתוחים ותכנון עירוני

דף מקורות העוסק בתכנון נכון של השטחים הפתוחים והרחקת מפגעים מן העיר
  •   הדס ילינק
  •   דפי לימוד
  •    ארץ ישראל, הלכות שכנים

חברותא ירוקה

שטחים פתוחים ותכנון עירוני

חלק א': חגורות ירוקות ושינוי יעוד קרקע

1.    במדבר פרק לה: א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ, לֵאמֹר.  ב צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם, עָרִים לָשָׁבֶת; וּמִגְרָשׁ, לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם, תִּתְּנוּ, לַלְוִיִּם.  ג וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם, לָשָׁבֶת; וּמִגְרְשֵׁיהֶם, יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם, וּלְכֹל, חַיָּתָם.  ד וּמִגְרְשֵׁי, הֶעָרִים, אֲשֶׁר תִּתְּנוּ, לַלְוִיִּם–מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה, אֶלֶף אַמָּה סָבִיב.  ה וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר, אֶת-פְּאַת-קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת-פְּאַת-נֶגֶב אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת-פְּאַת-יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם בָּאַמָּה–וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ; זֶה יִהְיֶה לָהֶם, מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים.  ו וְאֵת הֶעָרִים, אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם–אֵת שֵׁשׁ-עָרֵי הַמִּקְלָט, אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ; וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ, אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר.  ז כָּל-הֶעָרִים, אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם–אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה, עִיר:  אֶתְהֶן, וְאֶת-מִגְרְשֵׁיהֶן.  ח וְהֶעָרִים, אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל–מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ, וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ:  אִישׁ, כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ, יִתֵּן מֵעָרָיו, לַלְוִיִּם.

2.    רש"י- (ב) ומגרש – ריוח מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה.

3.    רש"י– (ג) לכל חיתם- כל צרכיהם.

4.    ספורנו (ג) לבהמתם למרכב ולמשא ; ולרכושם  בקר וצאן ; ולכל חיתם כמו  דבורים ל כוורת ויוני שובך וזולתם.

5.    רש"י- (ד) אלף אמה סביב – ואחריו הוא אומר אלפים באמה, הא כיצד אלפים, הוא נותן להם סביב. ומהם אלף הפנימים למגרש והחיצונים לשדות וכרמים:

6.    תלמוד בבלי במסכת סוטה דף כז' עמ' ב:  "ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו', ומקרא אחר אמר: מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב, אי אפשר לומר אלף אמה שכבר נאמר אלפים אמה, ואי אפשר לומר אלפים אמה שכבר נאמר אלף אמה, הא כיצד? אלף אמה מגרש, ואלפים אמה תחום השבת ; ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אלף אמה מגרש, ואלפים אמה שדות וכרמים.

7.    הרמב"ם: הלכות שמיטה ויובל פרק יג: א  שבט לוי–אף על פי שאין להם חלק בארץ, כבר נצטוו ישראל ליתן להם ערים לשבת ומגרשיהם:  והערים הם שש ערי המקלט, ועליהן ארבעים ושתיים עיר; וכשמוסיפין ערי מקלט אחרות בימות המשיח, הכול ללויים.
ב  מגרשי הערים, כבר נתפרשו בתורה שהם שלושת אלפים אמה סביב–שנאמר "מקיר העיר וחוצה, אלף אמה סביב" (במדבר לה,ד), ולהלן הוא אומר "ומדותם מחוץ לעיר, את פאת קדמה אלפיים באמה . . ." (במדבר לה,ה):  אלף הראשונות מגרש, ואלפיים שמודדין חוץ למגרש לשדות וכרמים.
ג  ונותנין לכל עיר, בית קברות חוץ לתחום זה–שאין קוברין מתיהם בתחום עריהם:  שנאמר "ומגרשיהם, יהיו לבהמתם ולרכושם, ולכול, חיתם" (במדבר לה,ג)–לחיים ניתנו, לא לקבורה.

8. משנה, ערכין ט, ח': אין עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש.

9. רש"י: אין עושין שדה -מגרש- משום יישוב ארץ ישראל , והיינו חורבן שממעט את הזריעה
מגרש- שדה- שמחריב את נוי העיר
מגרש- עיר-  שאין עיר נאה בלא מגרש
עיר- מגרש- שאין מחריבין את יישוב העיר.

10. הרמב"ם: הלכות שמיטה ויובל פרק יג:
ד  אין עושין בערי הלויים עיר מגרש, ולא מגרש עיר, ולא מגרש שדה, ולא שדה מגרש–שנאמר "ושדה מגרש עריהם, לא יימכר" (ויקרא כה,לד) ; [ה] ומפי השמועה למדו שזה שנאמר "לא יימכר", לא ישונה–אלא השדה והמגרש והעיר, כל אחד משלושתן כמות שהוא לעולם.
ה  וכן בשאר ערי ישראל–אין עושין שדה מגרש, ולא מגרש שדה, ולא מגרש עיר, ולא עיר מגרש; [ו] ולא יסתור אדם את ביתו לעשותו גינה, ולא ייטע את חורבתו גינה:  שלא יחריבו ארץ ישראל.

11. מסכת ערכין פרק ה,ט  אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה מגרש עיר ולא עיר מגרש ר"א אומר בד"א בערי הלוים אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש ומגרש שדה מגרש עיר ולא עיר מגרש כדי שלא יחריבו את ערי ישראל לא יסתור אדם את ביתו לעשותו גנה לא יטע אדם את חורבתו גנה מפני שהוא כמחריב את ארץ ישראל ר"ש בן גמליאל אומר נוטע אדם את חורבתו גנה שכך הוא ישובה ר"א בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אלפים אמה תחום ערי הלוים צא מהן אלף אמה מגרש נמצא מגרש והשאר שדות וכרמים.

12. בבלי עירובין, נה ע"ב: אמר רב הונא כל עיר שאין בה ירק אין תלמיד חכם רשאי לדור בה.

חלק ב': הרחקת גורמי תעשייה ומזהמים מן העיר

1.    משנה  בבא בתרא ב,ח :
מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה. לא יעשה אדם גורן קבועה בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח; מרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו, שלא יזיק.

2.    רמב"ם הלכות שכנים פרק יא הלכה א:
מי שעשה גורן בתוך שלו, או קבע בית הכסא, או מלאכה שיש בה אבק ועפר וכיוצא בהן צריך להרחיק כדי שלא יגיע העפר או ריח בית הכסא או האבק לחבירו כדי שלא יזיקו, אפילו היתה הרוח הוא שמסייע אותו בעת שעושה מלאכתו ומוליכה את העפר או נעורת הפשתן והמוץ וכיוצא בהן ומגיעתן לחבירו הרי זה חייב להרחיק כדי שלא יגיעו ולא יזיקו, ואפילו על ידי הרוח מצויה שכל אלו כמי שהזיקו בחציו הן.

3.    משנה מסכת בבא בתרא ב ט :
 מרחיקין את הנבילות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר רבי עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה ומרחיק חמשים אמה

4.    משנה מסכת בבא בתרא  ב, ג :
 [ג] לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו ולא רפת בקר באמת ביין התירו אבל לא רפת בקר חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין עושה כלים יוצא ומוכר בתוך השוק

5.    גמרא, בבא בתרא כג ע"א:
 מרחיקין את השובך מן העיר חמישים אמה. ולא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח

6.    בתוספתא בבא בתרא א, ז':
רבי יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא ינטשו את בני אדם רבי נתן אומר מגדל דבורים כמגדל כלבים רבי נתן אומר מרחיקין את הכבשונות מן העיר חמשים אמה ואת האילן מן העיר עשרים וחמש אמה וכשם שמרחיקין מן העיר כך מרחיקין מבורות ושיחין ומערות וכשם שמרחיקין מכולן כך מרחיקין מן הקברות.

7. ברכות נז ע"ב: שלשה משבין דעתו של אדם: קול מראה וריח.

 כל זמן שיתאים האדם את חייו לחיי הטבע הכללי, ימצא אושר ושמחת לב. אמנם בתגרת יד החברה האנושית התרחק האדם מרגשות הטבע הטהורים ונעכרה גם כן דעתו. על כן המידה שתשיבהו אל ישוב דעתו הטבעי היא הקורת רוח הכללית המשותפת שימצא האדם בטבע. חסד ה' המלא את כל היקום, קול זמרת הציפורים מבין עפאים יתנו קול, מראה הדר הכרמל והשרון בפרחיהם הנחמדים, ריח השושנים וכל פרי חמד אשר בגן ה', הארץ אשר נתן לבני אדם.

הרב קוק, אורות

חברותא ירוקה- תרבות הצריכה

דף מקורות העוסק בתרבות הצריכה, בריחה או בחירה?
  •   הדס ילינק
  •   דפי לימוד
  •    בל תשחית ופסולת, תרבות הצריכה

חברותא ירוקה

תרבות הצריכה- בריחה או בחירה?

מושגים:
•    צורך:  חפץ, נחיצות, דרישה, הזדקקות, צריכה; דבר נחוץ, דבר חיוני, דבר שצריך; צו, הכרח, אילוץ, מחסור.

•    רצון: בקשה, שאיפה, חפץ, משאלה, איווי, חשק, רצייה; מוטיבציה נפשית; נחת-רוח, הסכמה; חסד.

•    תרבות:  תרבות (ציביליזציה) היא אורח החיים של החברה והיא מוגדרת כ"דפוסי ההתנהגות שחברה או אינדיבידואל כלשהם מסגלים לעצמם, מעצבים, ונוהגים על פיהם". בין דפוסי התנהגות אלה ניתן לכלול שפה, מנהגים, טקסים, סמלים ועוד. לאורך זמן, מסגלת לעצמה כל חברה דפוסי תרבות משל עצמה. חברה פתוחה מושפעת מתרבויות זרות יותר מחברה סגורה, ואף משפיעה עליהן.

•    תרבות הצריכה: תרבות הצריכה היא מושג הבא לתאר את נוהגי הצריכה של ההמון.

1.    הקניין הראשון בתורה:

 א. בבראשית פרק ד':  א וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-ה'  ב וַתֹּסֶף לָלֶדֶת, אֶת-אָחִיו אֶת-הָבֶל; וַיְהִי-הֶבֶל, רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן, הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.
•    מה בין קין והבל במהות שמם , וכיצד זה מתבטא בעבודתם?
•    איזו מילה נוספת מזכיר השם קין?

ב.  בראשית ד: כה וַיֵּדַע אָדָם עוֹד, אֶת-אִשְׁתּוֹ, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁת:  כִּי שָׁת-לִי אֱלֹקים, זֶרַע אַחֵר–תַּחַת הֶבֶל, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן.  כו וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ; אָז הוּחַל, לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'.  {ס}

ג. תרגום אונקלוס פס' כו: וּקְרָת יָת שְׁמֵיהּ שֵׁת:  אֲרֵי אֲמַרַת יְהַב לִי ה', בַּר אָחֳרָן–חֲלַף הֶבֶל.
•    מה התיקון בשם "שת" שנותנת חוה לבנה השלישי?
•    האם יש קשר לכך ש" אָז הוּחַל, לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'"?

2.    יעקב ועשיו

א. בראשית כה: כה וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו.  כו וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב; וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה, בְּלֶדֶת אֹתָם.  כז וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים.  כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב.  כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף.  ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה–כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם.  לא וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב:  מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי.  לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה.  לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב.  לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה.  {פ}
ב.  רש"י ד"ה הלעיטני: אפתח פי ואשפוך הרבה לתוכה, כמו ששנינו, אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו.

•    מה ניתן ללמוד מן הפסוקים על דמותו של עשיו?
•    מכירת הבכורה- ותרבות הצריכה

•    המפגש בין יעקב ועשיו:
ג.  בראשית לג: ט וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ-לִי רָב;
יא קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל; (דברי יעקב).

  • מה הפער העולה מהביטויים- "יש לי רב" לעומת " יש לי כל " ?

1.    פרשת המן שמות טז: ד וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא… יא וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יב שָׁמַעְתִּי, אֶת-תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר, וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ-לָחֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם.  … טז זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ה', לִקְטוּ מִמֶּנּוּ, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ:  עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם–אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ, תִּקָּחוּ.  יז וַיַּעֲשׂוּ-כֵן, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּלְקְטוּ, הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט.  יח וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר–וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר:  אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ, לָקָטוּ.  יט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם:  אִישׁ, אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר.  כ וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה, וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, וַיִּבְאַשׁ; וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם, מֹשֶׁה.  כא וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ; וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ, וְנָמָס.  כב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה–שְׁנֵי הָעֹמֶר, לָאֶחָד; וַיָּבֹאוּ כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה, וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה.  כג וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'–שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לה' מָחָר:  אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף, הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר.  כד וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד-הַבֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה; וְלֹא הִבְאִישׁ, וְרִמָּה לֹא-הָיְתָה בּוֹ.  כה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לה':  הַיּוֹם, לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה.  כו שֵׁשֶׁת  יָמִים, תִּלְקְטֻהוּ; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה-בּוֹ.  כז וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט; וְלֹא, מָצָאוּ.

  •  מה הניסיון של העם במן?

3.    "די מחסורו אשר יחסר לו"

א.  דברים, פרק ט"ו: ז כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן.  ח כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.

ב.  כתובות ס"ז ע"ב:  תנו רבנן די מחסורו אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו; אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין:
•    האם המחסור הוא נתון אובייקטיבי או סובייקטיבי?
•    כיצד ניתן להעריך מה המחסור של כל אדם, גם שלנו?

4.    בחירה חופשית

דברים ל, יט:  הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים"
•    מה המשמעות של בחירה חופשית ביחס לתרבות הצריכה?
•    מה ההבדל בין רצון ובין צורך?

5.    אני מול החברה- השפעות חברתיות כחלק מתרבות הצריכה.

א.    הרבי מקוצק:  אם אני- אני, ואתה אתה, הרי אני – אני, ואתה- אתה. אבל אם אני –   אתה, ואתה- אני, הרי אני לא אני ואתה לא אתה.

ב.    חסידים מספרים, ח"א אות קכב:
דרש רבינו הקדוש הרבי  רבי בונים מפרשיסחה זצ"ל: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", ולא בלבבו ומדותיו של חברך. האומר לעבוד את ה' בלבבו של חברו, אינו אלא כעובד עבודה זרה!

חברותא ירוקה-בל תשחית

דף מקורות על איסור בל תשחית.
  •   הדס ילינק
  •   דפי לימוד
  •    בל תשחית ופסולת

בל תשחית – אחריות סביבתית

 הדס ילינק

רציונל:
בל תשחית, היא אחת המצוות הידועות.. כל ילד מכיר את המשפט "לסיים את הצלחת" לא פעם שמעתי זאת בהקשר "בל תשחית".
אך באמת, נושא זה מקיף כמעט כל רגע בחיים שלנו.

בדף לימוד זה נבחן את מצוות "בל תשחית" מן המקור בספר דברים ועד האחריות המוטלת עלינו בימים אלו.

מבנה הלימוד:
מומלץ לעבור בין לימוד במליאה ללימוד בחברותא ובסוף לסכם.
אך ההחלטה נתונה לשיקול המנחים בהתחשב בגודל הקבוצה ואופייה.

פתיחה במליאה

מצוות בל תשחית הינה אחת המצוות המוכרות. אך לא כולנו מכירים בפרטיה וגלגוליה.
ראשית נתבונן בפסוקים ולאחר מכן נמשיך בלימוד בחברותא.
 
•    באיזה הקשר נאמרה המצווה?
•    על מה חלה מצוות בל תשחית מדאוריתא?
•    איזה דין קל וחומר אנו יכולים להסיק מתוך הפסוקים?

 יט כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן–כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת:  כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר.  כ רַק עֵץ אֲשֶׁר-תֵּדַע, כִּי-לֹא-עֵץ מַאֲכָל הוּא–אֹתוֹ תַשְׁחִית, וְכָרָתָּ; וּבָנִיתָ מָצוֹר, עַל-הָעִיר אֲשֶׁר-הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה–עַד רִדְתָּהּ.  {פ}

דברים פרק כ פסוקים יט-כ

למנחה:
מצווה זו נאמרת בשעת מלחמה. יש לכך השלכות רבות כפי שנראה בהמשך- שאם במלחמה קיים איסור השחתה. קל וחומר שבזמן שלום ועל דברים נוספים מאשר עצים- קיים איסור השחתה.
כמו כן לא סתם- איסור בל תשחית מתקשר לנו עם מאכל. משום שזה נלמד מתוך הפסוקים- "ואותו תאכל".

אחד הפרשנים המעניינים הוא דון יצחק אברבנאל. בפירושו – הוא מאניש את העץ. וזו טענתו:
 אמרו: "ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה". רוצה לומר: ועוד, שהמלחמה אין ראוי שתעשה לעצים רק לאנשים, כי אין ראוי לגיבור שיתעצם להלחם נגד החלש. וזהו: "ואותו לא תכרות", שהוא עץ ואין לו ידים להלחם. "כי האדם עץ השדה" , רוצה לומר: (רש"י) הרי משמש בלשון דילמא- שמא האדם עץ השדה, להכנס בתוך המצור מפניך. להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר? למה תשחיתני? (עד"כ רש"י).
(פירוש הרב דון יצחק האברבנאל על הפסוק בדברים פרק כ פסוק יט)

•    מה אומר העץ?
•    האם לעץ יש זכות קיום?

בחברותא

בחלק זה נרחיב את המבט על מצוות בל תשחית למקומות נוספים משדה הקרב

בל תשחית דגופא עדיף
 ואמר רב חסדא האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קעבר משום בל תשחית ואמר רב פפא האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא עובר משום בל תשחית ולאו מילתא היא בל תשחית דגופא עדיף [בתרגום חופשי: אמר רב חסדא מי שהיה באפשרותו לאכול לחם שעורים ואכל לחם חיטים עבר על איסור בל תשחית. אמר רב פפא מי שהיה באפשרותו לשתות משקה שעורים (בירה) ושתה יין עבר על איסור בל  תשחית. אבל בל תשחית של הגוף עדיף- חשוב יותר]
(תלמוד בבלי,מסכת שבת, ק"מ עמוד ב )

•    מהו לפי הגמרא בל תשחית של הגוף?

למנחה:
הענין כאן הוא לכאורה הפוך. אך הוא מציג אופן נוסף של איסור השחתה.
כלומר גם אם לאותו אדם היה אפשרות לאכול לחם חיטים או לשתות יין- והוא בחר לאכול לחם שעורים ולשתות בירה- הוא עובר על בל תשחית של הגוף! משום שהוא בחר במזונות פחותים.

יש כאן הסתכלות מעניינת על מה אנחנו בוחרים לאכול. אוכל מעובד או אוכל ביתי (למשל..) יש לנו אחריות לגוף שלנו. להזין אותו בדברים ראוים!

 ר' שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא שאמר משום ר' יוחנן בן נורי המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"ז!

תלמוד בבלי, מסכת שבת קה, עמוד ב
  • מדוע הגמרא ממשילה את המשחית לעובד עבודה זרה?
  • מה הקשר בין הדברים?
  • נסו לפתח בינכם- מהי עבודה זרה, מהו עובד עבודה זרה.

למנחה:
יש כאן אמירה חמורה! הבאה להזהיר ולהרחיק את האדם מכל דבר השחתה!
מדוע השחתה מתחברת עם עבודה זרה?
אין לי תשובה חד משמעית. אך נשמע לי שיש שני כיוונים לכך:
1.    אדם הפועל מתוך כעס- מרחיק את הקב"ה מעליו. הוא לא פועל מתוך צלם אלוקים שבו. הוא פועל מתוך מניעים אגואיסטים נטו- ובתוך מעשה שכזה אלוקים לא יכול לשרות.
2.    העולם לא שייך לאדם. גם לא הרכוש. אדם הבא ומשחית- פועל מתוך מחשבה כי הכל שלו.  אדם כזה שוכח שיש אלוקים שברא את העולם ואת האדם. ולכן הוא מומשל כעובד עבודה זרה.

הרמב"ם ובעקבותיו ספר החינוך מרחיבים את איסור ההשחתה למחוזות נוספים:

יד  ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בניין, וסותם מעיין, ומאבד מאכלות דרך השחתה–עובר ב"לא תשחית"; ואינו לוקה, אלא מכת מרדות מדבריהם.

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ו הלכה יד

מצוה תקכט: שלא להשחית אילני מאכל במצור וכן כל השחתה בכלל הלאו.  .
.. נכנס תחת זה הלאו שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבר כלי לבטלה, ובכל ענינים אלו ובכל כיוצא בם שיהיה בהם השחתה יאמרו זכרונם לברכה תמיד בגמרא [קידושין ל"ב ע"א] והא קא עבר משום בל תשחית.
שורש [=טעם] המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה. וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם. ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקין, שמחים בהשחתת עולם והמה משחיתים, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, כלומר בה הוא נדבק לעולם, וכענין שכתוב [משלי י"ז, ה'], שמח לאד לא ינקה רע, והחפץ בטוב ושמח בו נפשו בטוב תלין לעולם, זה ידוע ומפורסם.

ספר החינוך, ירושלים, הוצאת שי למורא, מצוה תקכט

רגע לפני סיום
סכמו בינכם את עיקרי הדברים – והביאו למליאה.

סיכום במליאה

איסוף הרשמים מן הלימוד.
לסיכום נלמד את המקור הבא מאת הרש"ר הירש

היה אדם!

[שצז]  'אל תשחית דבר', היא הקריאה הראשונה והכללית ביותר של הא-ל, אשר באה אליך, אדם, כאשר אתה מזהה בעצמך את אדון כל הארץ… אכן, אדמה, צומח וחי, נושאים כבר את חותמך הנובע מהמיומנות האנושית הטכנית; הם עברו טרנספורמציה באמצעות ידך האנושית עבור צרכיך האנושיים, לדיור, לביגוד, למזון ולכלים, ואתה תופס אותם כרכושך. וכך, אתה עומד במרכז ממלכתך הארצית, והם כולם משרתים את כוחך. אם כעת תרים את ידך על מנת לשחק משחק ילדותי ולספק את זעמך חסר הטעם, ותבקש להשחית את מה שמיועד לשימוש; אם תבקש להשמיד את מה שעליך לנצל; אם תתייחס ליצורים שתחתיך כאל אובייקטים חסרי זכויות ולא תתפוס את הא-ל שברא אותם, ולכן תבקש גם כי יחושו את עצמת מצב רוחך המזלזל במקום להשתמש בהם כאמצעים לפעילות אנושית חכמה – כי אז קריאתו של הא-ל תקרא לך 'אל תשחית דבר'! היה אדם!

הרב שמשון רפאל הירש, חורב ( על טעמי מצוות), הוצאת פלדהיים, ניו–יורק תשי"ג, מצווה שצז

 דברי הרש"ר הירש ממחישים את גודל האחריות שיש לאדם.
יש כאן קריאה לאדם בעל ענווה ובעל אחריות.

ניתן להמשיך את הדיון בנוגע לאחריות שיש לאדם על העולם הרחב והפרטי:
•    שטחים פתוחים שהולכים ונכחדים (כי צריך לבנות עוד כביש/שכונה..)
•    בעלי חיים/צומח שנפגעים כי השטחים הפתוחים  נכחדים..
•    האם כאשר אני לא מכבה את האור בחדר- אני משחית את העולם?
•    האם כאשר אני מרשה לעצמי להתקלח שעה ארוכה תחת זרם המים אני משחית את העולם?
•    מה גבולות האחריות שלי?

חברותא ירוקה- רשות הרבים

דף מקורות על היחס לרשות הרבים מול רשות היחיד.
  •   הדס ילינק
  •   דפי לימוד
  •    הלכות שכנים

חברותא ירוקה

נחלת הכלל- רשות הרבים

מושגים:

•    רשות היחיד היא תחום שנועד לשימוש של היחיד. זהו שטח בכל תחום בשטח של לפחות ארבעה על ארבעה טפחים (32 סמ"ר), מוקף בלפחות שלוש מחיצות, שגובהן או עומקן לפחות עשרה טפחים (80 ס"מ).
•    רשות הרבים היא תחום שנועד לשימושם של הרבים. הגדרת תחום זה היא שטח שרבים מהלכים בו, שאינו מקורה ושרוחבו למעלה מ־16 אמה (כ-8 מטרים). בהגדרה זו נופלים רחובות שעוברים בכל העיר, שווקים ודרכים בינעירוניות. המקורות הראשוניים להגדרת
•    נחלת הכלל (The Commons) או רכוש ציבורי היא סוג מיוחד של רכוש המשותף לכלל הציבור. נחלת הכלל כוללת לא רק נכסי טבע, כמו המים והאוויר, אלא גם את חוף הים, הרחוב, וגם נכסי ידע ותרבות. חז"ל השתמשו באופן דומה בביטוי "רשות הרבים". מונחים אלה מבטאים תובנות שרווחו בעבר על אודות חשיבותם וטיבם של נכסים המשותפים לכלל הציבור ואשר בעלות פרטית עליהם, גידורם או מכירתם, נתפסו כעניין שאין להעלותו על הדעת, או שיגרמו נזק לציבור.

מקורות:

גמרא בבא קמא דף נ ע"ב:
 ת"ר לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים;
מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים
ומצאו חסיד אחד אמר לו ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?
לגלג עליו,
לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים.
אמר יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך:

מהי רשות הרבים?

1.    תוספתא שבת א' א': "רשות הרבים סרטיא (=דרך המלך) ופלטיא (=ככר השוק) ומבואות המפולשין (=הפתוחים) [להם]".

2.    רמב"ם הלכות שבת פרק יד א :  איזו היא רשות הרבים–מדברות ויערים ושדות, ודרכים המפולשין להן:  ובלבד שיהיה רוחב הדרך שש עשרה אמה, ולא תהיה עליו תקרה.  ואי זו היא רשות היחיד–תל שגבוה עשרה טפחים, ורחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר על כן; וכן חריץ שהוא עמוק עשרה, ורחב ארבעה על ארבעה או יתר על כן; וכן מקום שהוא מוקף ארבע מחיצות, גובהן עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה או יתר על כן, אפילו יש בה כמה מילין, אם הוקף לדירה כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה ננעלות בלילה; ומבואות שיש להן שלושה כתלים, ולחי ברוח רביעית; וכן חצר ודיר וסהר, שהוקפו לדירה:  כולן, רשות היחיד גמורה הן.

דיני נזיקין ברשות הרבים

1.    שמות כא: לג וְכִי-יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר, אוֹ כִּי-יִכְרֶה אִישׁ בֹּר–וְלֹא יְכַסֶּנּוּ; וְנָפַל-שָׁמָּה שּׁוֹר, אוֹ חֲמוֹר.  לד בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו; וְהַמֵּת, יִהְיֶה-לּוֹ.  {ס}
2.    משנה, בבא קמא: א,א  ארבעה אבות נזיקין–השור, והבור, והמבעה, וההבער.
3.    שם, ג,ג: רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל המקלקלין ברשות הרבים, והזיקו–חייבין לשלם;
4.    שם, ג,א  המניח את הכד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בה ושיברה–פטור; ואם הוזק בה, בעל החבית חייב בנזקו.  נשברה כדו ברשות הרבים, והוחלק אחר במים, או שלקה בחרסיה–חייב.  רבי יהודה אומר, במתכוון, חייב; ושאינו מתכוון, פטור.
5.    משנה, בבא מציעא: י,ז  המוציא זבלו לרשות הרבים–המוציא מוציא, והמזבל מזבל.  אין שורין טיט ברשות הרבים, ואין לובנים לבינים; גובלין טיט ברשות הרבים, אבל לא ללבינים.  הבונה ברשות הרבים–המביא אבנים מביא, והבונה בונה; ואם הזיק, משלם מה שהזיק.
6.    רש"י: אין שורין טיט – מקומות יש ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד. ואין לובנים לבנים – לפני שמשהה אותן לייבשן… וגובלין טיט – לתת מיד בבנין. והבונה בונה – מקבל מיד המביא ובונה.
7.    הבן איש חי הלכות, פרשת כי תצא אות טו : הבונה ביתו אע"פ שהוא רשאי להניח העפר והאבנים ברה"ר כפי מנהג המדינה עכ"ז עפר ואבנים שאין לו צורך בהם בעבור הבנין וסופו לפנותם אל יניחם זמן הרבה שיכשלו בהם עוברי דרך, אלא יפנה אותם מיד ולא יאמר אדם מי מונע אותי ומי טוען כנגדי ומי רואה אותי אם אזרוק נבילה או דבר סרוח לרה"ר בלילה בחשיכה, אלא באמת צריך שיהיה האדם דיין לעצמו וישים מורא שמים על פניו וידע כי על הכל יביא האלהים את האדם במשפט ארז"ל מעשה באדם אחד שהיה מסיר אבנים מתוך חצירו וזורקן לרה"ר, פגע בו חסיד אחד א"ל למה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך, לגלג עליו אותו בעה"ב שהוא רואה החצר לשו ורה"ר אינו שלו, אח"כ לא היו ימים מועטים ונצרך אותו אדם למכור חצירו ומכרו והלך באותו מבוי ונתקל באותם אבנים עצמם שסיקל בידו ונפל לארץ, אמר יפה אמר אותו חסיד ולכך צריך ליזהר מאד בדברים אלו וטוב לו.
8    גמרא בבא קמא ל ע"א: ת"ר חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן ומעמיקים להן ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרישה רב ששת שדי להו בנורא (זורק באש) רבא שדי להו בדגלת (זרק בנהר החידקל).
9.    רמב"ם ספר נזיקין-הלכות רוצח ושמירת נפש הלכה ה:  וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות–מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר "הישמר לך ושמור נפשך" (דברים ד,ט).  ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה–ביטל מצות עשה, ועבר על "לא תשים דמים" (דברים כב,ח).

גזל רשות הרבים:

האם אדם המשתמש בשטח מרשות הרבים לאורך זמן, ובאופן כזה גם מונע מאחרים את השימוש בו, האם אדם כזה נחשב כגזלן של הרבים?
1.    תוספתא בבא קמא, י:ח:  הגוזל את הרבים חייב להחזיר לרבים. חמור גזל הרבים מגזל היחיד, שהגוזל את היחיד יכול לפייסו ולהחזיר לו גזילו; הגוזל את הרבים אין יכול לפייסן ולהחזיר להן גזלן.

ימינו אנו…

1. הרב קוק / אוצרות הראיה/ מכרוזי הראי"ה 18:
האומר מלה של החסיד הקדמון, אשר השכיל להביע שדוקא רשות הרבים הוא גם לגבי היחיד הרשות שלך האמיתי, לעומת מה שהרשות היחיד הוא באמת רשות שאינו שלך? (בבא קמא דף נ) זה חוק עולם שהוא מחויב להיות חקוק על לוח כל לב מישראל, ההולך ומתקבץ אלינו לשם בנין ארצנו ותחית עמנו.
2.    הרב משה פיינשטיין 'אגרות משה' (חלק אורח חיים ה, סימן כח, סעיף י): הרי מדיני תורה יותר אוסרין מדיני האומות, שהרי אסור לרוץ ברשות הרבים ואף לא לעמוד ואסור מלהשתמש בכל דבר המונע לרבים מהלוך… על כל פנים רשות הרבים אינו מקום שרשאי כל אדם לעשות בו מה שרוצה אלא אדרבה אינו רשאי לעשות בו כלום, ומדין התורה יש עוד יותר להחמיר ממה שמחמירין מצד חוקי המדינה'. בהמשך דבריו מסביר הרב פיינשטיין שמלבד הליכה ברשות הרבים, כל דבר שנוח לציבור שיעשה מותר לעשות בה, כגון נהיגה ברכב, חנית רכב בצידי הכביש וכיוצ"ב.
3.    שו"ת 'משנה הלכות' לרב מנשה קליין, ירושלים תשנ"ח, חלק ד, סימן רכו [על שימוש במדחן – חניה]: 'הנה רחוב העיר הוא רשות רבים וכל מי שרוצה לעמוד שם בלי רשות אסור לעמוד בו יותר מהצריך לו לצורך משאו או הליכתו ככל שאר בני העיר. אלא שנבחרי העיר עם המושל שהוא הראש העיר החליטו ליתן רשות השתמשות וזכות לעמוד בזמנים ידועים ברחוב העיר בעד תשלום שכר… 'היו לי הרהורי דברים באנשים שיש להם מכונית ולא מצאו מקום ליכנס עם המכונית ומעמידים המכונית ברחוב במקום אשר אסור מדינא לעמוד שם לבד ממה שעוברים בזה על דינא דמלכותא דינא יש בזה עוד איסור של גזל הרבים כיון שהרחוב שייך לכל העולם והוא גוזל מהם  ופלא שהעולם לא נזהרים בזה כי קשה גזל הרבים'…'וצריך עיון מאוד מדוע סמכו אפילו שומרי התורה שמניחין המכונית נגד החוק'.

_________________________________________________________
 חברותא ירוקה- אגף "רוח הסביבה" בחברה להגנת הטבע סניף ירושלים. כתיבה: הדס ילינק.  לפרטים-  0522775965

די! אדם וצריכה

ג'רמי בנשטיין – לימוד משותף על תרבות הצריכה ובל תשחית.
  •   ג'רמי בנשטיין
  •   דפי לימוד
  •    תרבות הצריכה

די! אדם וצריכה

ג'רמי בנשטיין

ואמר רב חיסדא: מי שאפשר לו לאכול לחם שעורים ואוכל לחם חיטים – עובר משום "בל תשחית." ואמר רב פפא: מי שיכול לשתות שכר [בירה] ושותה יין – עובר משום "בל תשחית." ואין זה דבר נכון, כי "בל תשחית" של גוף עדיף.     

תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"מ, עמוד ב', בתרגום של שטיינזלץ

על-פי הפסוקים בספר דברים ("כי האדם עץ השדה") האוסרים כריתת עצי פרי בעת מלחמה, הרבנים ביססו מערכת שלמה של הלכות "בל תשחית", האוסרות השחתת חומרים כלשהם ללא צורך או תועלת חשובה. מדברים אלו,  מתעוררת השאלה לגבי גבולות של שימוש, ניצול ובזבוז. וכדרכם בתלמוד, מתעוררת מחלוקת [ראו משבצת].
קודם הרישא, ההתחלה, האמירות של רב חיסדא ורב פפא. רב חיסדא טוען, שיש בזבוז מסוים הכרוך באכילת חיטים, כשאפשר באותה מידה לאכול לחם שעורים. רב פפא טוען דבר דומה בקשר לבירה ויין. שעורים הוא יבול שיכול לגדול בקרקע דלה, לעומת חיטים, אולי המצב דומה לגבי החומרים הבסיסיים של בירה לעומת מה שדרוש לטפח כרם. אך כל זה משתקף בכסף: בשתי הדוגמאות מדובר במוצר זול, ותחליף אחר שהוא יקר יותר. בעיני שני החכמים הללו, שימוש במוצר היקר הוא בזבוז, שהוא עבירה על מצווה חשובה. אם הדוגמאות האלה לא מדברות אליך – קחו דוגמה יותר עכשווית. הנוסע בהונדה, שיכול לנסוע בסקודה – עובר משום בל תשחית. הלובש חליפות מחויטות, שיכול ללבוש בגדים פשוטים – עובר משום בל תשחית. תופעה זו של צריכת מותרות לשמה כונתה צריכת יתר (conspicuous consumption), בפי הכלכלן והסוציולוג ת'ורסטין וובלן. שאלו את עצמכם: האם אני אשם/ה? מהי רמת הצריכה שלי, באוכל, ביגוד, מוצרי חשמל?
לו הסוגייה התלמודית הייתה מסתיימת בכך, אז היינו נשארים עם הטפה פשוטה להסתפקות במועט. אך המקור ממשיך, ומוסיף ה"סתמא דגמרא", כלומר הקול האנונימי, כנראה של העורכים, שבעצם שולל או לפחות ממתן את דברי רב חסדא ורב פפא. לא, כתוב, זה איננו נכון: כי יש משהו שנקרא "בל תשחית של הגוף" והוא עדיף. כלומר, אפשר להשחית את הגוף – כנראה, להתלהב יתר על המידה מהסתפקות במועט – ועל-ידי לגרום לסבל עצמי כך. דבר זה אסור, כשם שלעצמים או לחומרים בטבע יש ערך, ולכן אסור להשחיתם, כך גם לגוף האדם, הוא חלק מהטבע באותה מידה, ואסור להשחיתו, אפילו עבור אידיאלים נעלים. לכן, אם לחם שעורים אינו בריא לך – תאכלו לחם חיטים. אם הסקודה איננה מספיק בטיחותית, אז תשקיעו ברכב איכותי יותר.
התשובות אינן חותכות. המקור התלמודי הוא מעניין ושימושי בדיון זה כי הוא מעורר את הדיון, הוא מציע פרמטרים; אף על פי שהוא, כביכול, קובע הלכה חותכת בסיום, אין הוא פותר את הבעיות בשבילנו. הוא מספק כלים לנתח סוגיות אקטואליות: האם רמת צריכה מסוימת או שימוש במוצר כלשהו, צריכה מופרזת, כלומר, בזבוז משאבים (כולל כספיים), שלא לצורך; או שמא יש כאן עניין של "בל תשחית של הגוף", עניין של רווחת האדם שמכריעה? מתי נוחיות עוברת לעניין של בריאות או בטיחות? מה ההבדל בין צורך לבין רצון? פעם מקרר חשמלי היה נחלת מעטים, ולכן מותרות גמורה. עכשיו הוא מצרך חיוני, שאי-אפשר לדמיין את החיים בלעדיו. האם טלפון, טלוויזיה מכונית, תקליטור, מערבל מזון ומכונת כביסה הם אותו דבר? אלו הן שאלות חשובות שאפשר לנהל סביבן דיון, עם הטקסט או עם הדוגמאות האקטואליות או עם שניהם.

לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ; לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

שמות פרק כ' פסוק יג

על ראוותנות ורעבתנות

אילו התקיימו תעשיות שמטרתן המפורשת היתה לגרום לציבור לרצוח, לנאוף, לגנוב או למסור עדות שקר- היינו מפקפקים בלגיטימיות שלהן. היינו מוציאים אותם מחוץ לחוק.
האם רשימה זו מוכרת? אלו דיברות מספר 6,7,8,9 בעשרת הדברות. אך לגבי 10# ברשימה, "לא תחמוד" [1] , יש ויש תעשייה כזו- הלא היא תעשיית הפרסומות. כל מטרתה של תעשייה זו היא לגרום לציבור לרצות דברים, לחמוד [2] . אך קברניטי תעשייה זו אינן מאחורי סורג ובריח, אלא מקבלים תגמול כספי נאה ביותר על מלאכתם. 'מוצרי' תעשייה זו אינם תופעה של שוק שחור, שמופצים בסתר. הם מוצגים בריש גלי, בכל כלי התקשורת, בשלטי חוצות, בכל פינות החברה. אדרבה, ללא הפומביות, לתעשייה הזאת אין זכות קיום.
יתירה מזו, לא רק שהתעשיות הללו—מכירות שיווק ופרסום—אינן מעשים בלתי-לגיטימיים, קשה אף לדמיין את המשק המודרני בלי המנוע הזה של עידוד הצרכנות: התשוקה לעוד—לפתח וליצור עוד מוצרים, לרכוש עוד דברים.

החוקר אלן דורנינג היטיב לחדד את השאלה כשהעיר שרוב הנזק הסביבתי בעולם נגרם על ידי אנשים שיש להם או יותר מדי או מעט מדי, ולכן השאלה הקריטית לדורנו חייבת להיות: "מה זה 'די'?" מתי יש מספיק?[3]  אנו רגילים לחשוב על צד אחד של המשוואה, לאלה שיש להם מעט מדי, ולנסות לעצב מערכת לסייע, להביא להם עוד. הגישה הכלכלית המערבית הרווחת לסיוע כזה מבוססת על המשך הגדלת העוגה, שלאורך זמן, עם עוד יותר יצור ופיתוח, כולם (איכשהו) יקבלו יותר. הביקורת הסביבתית מראה לנו שאמונה זו איננה ריאלית. ולכן על מנת להתמודד עם בעיות סביבתיות וחברתיות כאחד, עלינו להתחיל להתיחס גם לצד השני של המשוואה, לא רק לתת-צריכה, אלא ובעיקר לצרכנות יתר. כיצד נתמודד עם אלה—קרי רובנו—שיש לנו יותר ממה שדרוש לחיות חיים שיש בהם משמעות, בטיחות ואיכות של ממש?
הגנה אפשרית לטיפוח תרבות הצריכה ויצור-יתר תעשייתי היא שהוזלת מחירי מוצרי צריכה אולי מביאה לידי צריכת יתר, אך היא מאפשרת לפלגים נרחבים של האוכלוסייה לענות על צרכים חיוניים. להקשות על צריכה, פירוש הדבר להחזיר המונים לרמת חיים בלתי מספקת. נאמר לעיל שלרבים מאתנו, לפחות במעמד הבינוני ומעלה, יש יותר ממה שדרוש לחיות חיים שיש בהם משמעות, בטיחות ואיכות של ממש. אך לרבים יש אכן מעט מדי.

מה עושים עם הפער? אם העוגה לא תטפח לנצח, אז המטרה צריכה להיות להרחיב את הקטגוריה האמצעית– על חשבון שתי הקיצוניות. גידול פחות בקר לבשר יפנה שטח ודגנים לצורכי אדם; יש לטפח תחבורה ציבורית ואלטרנטיבית ולא להרחיב את השימוש ברכבים פרטיים.

שאלות להנחיית הקריאה והדיון

1.    מה יותר משקף את עמדתך:

  • צריכה אישית היא עניין מוסרי בעל השלכות רחבות, ולכן ראוי לדיון ציבורי
  • צריכה אישית הינה עניין פרטי וסוביקטיבי, ואיננו מצריך דיון פומבי

2.    מה הם הגבולות הראויים לצריכה? האם יש צורך לדון בזה בכלל? האם החברה שלנו צורכת יותר מדי? האם את/ה צורכ/ת יותר מדי? כיצד נמדוד?

3.    האם פרסומות (בכלי התשדורת, בחוצות העיר) הן: תרומה לחברה, רוע הכרחי, עניין נייתרלי מבחינה ערכית, פגיעה בחברה, ליבון יצר החמדנות (והאם זה טוב או רע), אחר?

___________________________________________________________

ג'רמי בנשטיין, סמנכ"ל מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית, חבר בוועד המנהל של טבע עברי.

[1]  "לא תחמוד בית רעך; לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך." (שמות כ':14; בדברים ה':18 בשינויים).
 [2] יטען מי שיטען שהדיבר העשירי איננו שייך ליצר החמדנות ככלל, או כלפי חפצים למכירה, כי אם תשוקה לרכוש בבעלות מישהו אחר: לחמוד דבר מה לא לו. אני מתייחס לטענה זו בהקשר כללי להלן.
קצרה היריעה כאן להיכנס למחלוקות המעניינות במסורת הפרשנית על מצוות "לא תחמוד" (ובגירסתו השנייה, "לא תתאווה") הקשורות לשאלות הללו. על אף פשטותו לכאורה, ההוראה המדויקת של המצווה לא נהירה לגמרי. מחד, התורה לא מרבה לצוות לגבי רגשות בעלמא, אך מאידך הפעולות השליליות שהן תוצאותיו של רגשי חמדנות כלפי 'רכוש' של אחרים, קרי גניבה וניאוף, נאסרו בדברות קודמים. המכילתא בכל זאת שמה את הדגש על מעשים, הוצאת הרגש אל הפועל, בעוד שאבן עזרא טוען הפוך: "אין תאווה אלא בלב". רמב"ם, בספר המצוות ובמשנה תורה, הלכות גזלה ואבדה, גורס שהצו אוסר שילוב של השניים, הפעלת לחץ על בעל רכוש למכרו, ואפילו אם הקונה משלם את מלא ערכו של החפץ. השידול וההפצרה הם הגורמים הבלתי-לגיטימיים. הדיון הזה, ויישום מצווה זו, ומצוות דומות, כגון גבולות המותר בפרסום ובאתיקה של המסחר, מאד רלבנטיים בחברת השפע ותרבות הצריכה בנות זמננו, ואינם נחקרים או מיושמים דיים בציבור בעל זיקה למקורות.
[3]  How much is enough?  עוד מסימני החולי במערכת הקיימת הוא ששאלה זו איננה בסדר יום של אף אחד: לכלכלנים אין שפה אפילו לנסח אותה, ובחברה חסרה הסולידריות להגיד אמירה שהיא מעבר לטעם אישי סובייקטיבי. אך, על אף קיום העדפות אישיות בתחום זה- אין שאלה בעלת השלכות חברתיות מובהקות יותר בעולם שלנו כיום. וכמו כן, השאלות האמיתיות אינן כמותיות בלבד. בכל הקשור לפיתוח העולם השלישי, זה לא עניין של כמה הם יתפתחו, עד איפה הם יגיעו, אלא: איזה סוג של פיתוח, והאם ניתן לפתח דגם של פיתוח שהוא לא חיקוי זול ו/או השתעבדות לדפוסי המערב הבעייתיים.